"יש סיפור שריגש אותי מאוד על אב שכול, קצין מילואים ביחידה קרבית, שלחם לא רחוק מהבן שלו בעזה, וכשהוא באמצע לחימה מול מחבלים גילה שהבן, חייל צעיר, נפל בקרב", סיפר רס"ן (במיל’) דוד (דודו) פדרו, מפקד בית הקברות הצבאי בהר הרצל.
“ניהלתי את הלוויה הזו, ועד היום חקוק במוחי המראה הקשה של האבא הגיבור הזה קובר את בנו. כמה חודשים אחרי כן פגשתי שוב את האב בהר הרצל, בלוויה אחרת שניהלתי, הפעם של חבר של הבן שלו, שנפל גם הוא בעזה. האב ניגש אליי, חיבק אותי ואמר לי ‘תודה’. זה נורא ריגש, במיוחד כי אני ממלא את תפקידי לא כדי שיגידו לי תודה, אלא רק למען המשפחות ובעיקר החללים".
פדרו הביא סיפור נוסף שנגע בו במיוחד, על אם שכולה שראה ליד קבר בנה כשהיא חובקת את כלתה, האלמנה. “היא איחלה לה שלא תעצור את החיים, אלא תמצא את הדרך ליצור לעצמה משפחה ולבנות את חייה מחדש", הוא העיד. “זה היה רגע קשה מאוד מצד אחד, ומצד שני בחרתי לראות בו את העוצמה המדהימה של האם השכולה. אלו רגעים שמטעינים אותי בכל כך הרבה רגשות ומזכירים לי למה בכל יום מחדש אני בוחר לעשות את מה שאני עושה".
אלה רק שתי דוגמאות מתוך רבות שפדרו חלק לאורך השיחה. במסגרת תפקידו הוא אחראי לארגון טקסי הקבורה לחללי מערכות ישראל בבית הקברות שנוסד ב-1949 ושקבורים בו כיום 3,694 חללי צה"ל. “כאחראי על קיום הלוויות בהר הרצל, אני פוגש את המשפחות השכולות לזמן קצר מאוד, רגע ממוקד ואינטנסיבי מאוד שפועלים בו הרבה אנשים כדי לקדש את כבוד החללים, וכל לוויה היא רכבת הרים רגשית", הוא תיאר.
“חשוב לי להדגיש שאני לא מעניין. אני חלק קטן ממערכת אדירה שדואגת לקבורת החללים ומייצגת את העוצמה הערכית האמיתית של מדינת ישראל ושל צה"ל. אנחנו נמצאים בתפקיד הזה כדי שהרגע הקדוש והרגיש של קבורת גיבורינו וגיבורותינו יתקיים בצורה הכי מכבדת והכי מדויקת שאפשר. אני גאה לעשות את זה".
זכות שאי אפשר לתאר
פדרו (56), נשוי ואב לשלושה, תושב מודיעין, נולד וגדל בירושלים. את שירותו הצבאי הסדיר עשה כקצין לוחם, ולאחר שיחידת המילואים שלו פורקה, הועבר לתפקיד מודיע נפגעים ושימש בו 15 שנה. “גדלתי בבית שבו את הדברים הקשים אתה צריך לעשות, ולא לתת לאחרים", הוא הסביר. “זה החינוך שקיבלתי מהוריי. כך שאת תפקיד זה שדופק על הדלת ומודיע למשפחה את הנורא מכל עשיתי מתוך שליחות מלאה".
עם פרוץ המלחמה הנוכחית הוא חש מחויבות לשוב ולהתגייס: “מאז שבעה באוקטובר התחלתי, כמו כולם, אני מניח, לטפס על הקירות. שאלתי את עצמי ‘איך אני עוזר במערך המלחמתי?’. התקשרתי ליחידת הנפגעים וב-12 באוקטובר כבר גויסתי למילואים, וקיבלתי את תפקיד מפקד בית הקברות הצבאי בהר הרצל".
מהו האתגר העיקרי בתפקיד השנה, כשאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה, זו השנה השנייה?
“בין שזה עכשיו, בזמן מלחמה, ובין שזה בשגרה, האתגר שלנו תמיד הוא להיות שם בצורה מוחלטת עבור המשפחה השכולה, להיענות לבקשות שלה ולעבוד בתיאום מלא איתה. אנחנו יושבים עם המשפחה לפני הלוויה ונערכים לכל בקשה, החל מהדברים הקטנים. בשנה וחצי האחרונות אנחנו פוגשים את עם ישראל מכל גווניו, במלוא הדרו ובמלוא עוצמתו, וברגעים קשים כאלה נמדדת גדולתו של העם. כשאתה רואה את ההתגייסות המלאה של מערך הנפגעים, של הצבא, של העם שמגיע לחזק ולתמוך – זה מדהים, ואתה מבין שאתה יכול לעבור כל דבר קשה".
נכנסת לתפקיד בתקופה מאוד מאתגרת, עם מספר בלתי נתפס של לוויות, בזו אחר זו. הייתם ערוכים לכך?
“כן. אצלנו במערך רמת המוכנות תמיד גבוהה מאוד. נכון, היו בהר הרצל כמויות של לוויות בקצב ובהיקף שלא חווינו כמותם, אבל המערך עבד. כשאני אומר ‘עבד’, אני לא מתכוון לזה שסומן ‘וי’ – עשינו, קברנו וזהו. אני מתכוון לזה שנענינו לכל הבקשות של המשפחות, עד הפרטים והניואנסים הכי קטנים, מלהביא שמיכות כשקר ועד להגיש מים כשחם. בחודשים הראשונים של המלחמה עבדנו 24 שעות ביממה".
אין לך רגעי שבירה לפעמים? אתה נתקל בסיפורים קשים כל כך. אני, לדוגמה, לא הייתי מסוגל לשרוד יום בתפקיד שלך.
“אני מבין אותך. לא כל אחד בנוי לזה, כמו שלא כל אחד יכול להיות מורה. להיות מורה בעיניי זו עבודה מאוד קשה. אבל הגעתי לכאן עם מטרה. זו שליחות ומשימה עילאית בעיניי. בהחלט יש רגעים קשים, בייחוד כשאתה רואה ילדים קטנים מספידים את אבא שלהם, אבל אתה מבין שאתה חלק מאירוע קדוש, של קידוש המת, וזו זכות שאי אפשר לתאר במילים".
הטקס מעלה זיכרונות
פדרו הודה שהוא לוקח את העבודה הביתה. “אני לא יכול להתנתק מהעבודה", הוא אמר. “אני חושב שהתפקיד הזה הוא חלק ממי שאני, כמו שהמשפחה שלי והחברים שלי הם חלק ממי שאני. אני יכול להגיד שהעבודה הזו ממלאת אותי בהמון־המון כוח. פגשתי ואני פוגש משפחות מדהימות, פשוט מדהימות, וזה העיקר, המשפחות".
אתה שומר איתן על קשר לאחר הטקס?
“לא, הקשר הוא בעיקר בלוויות, אבל מובן שיש מקרים שבהם אני פוגש את המשפחות שוב במתחם, באזכרות ולצערנו גם בלוויות נוספות".
ספר על ההיערכות לטקס האזכרה הממלכתי ביום הזיכרון הקרוב.
“היחידה כולה עסוקה בהכנות לטקס הזה כבר הרבה מאוד זמן. זו מעטפת שלמה, מערך שהמילה ‘אחים’ היא המילה המדויקת לתאר אותו. לי, באופן אישי, הטקס הזה מעלה זיכרונות על חברים וגם על משפחות שזכיתי להכיר וללוות בכל שנותיי במערך הנפגעים".
בתקופה כל כך טעונה פוליטית וחברתית, אתם מצליחים להשאיר את הטקס חף ממחאות?
“אני אענה לך בשני מישורים: במישור האישי, כשאני לובש מדים ואני הולך לבצע את העבודה שלי, אני לא רואה, לא שומע ולא מרגיש שום רעשי רקע, אלא אני מתעסק ב־500 אחוז בקיום לוויה הולמת ומכבדת. המשפחה וכל התהליך הזה של הלוויה הם קודש הקודשים. שום דבר לא חודר את החומה הזאת.
"במישור הלאומי, עם ישראל יודע לעשות את ההפרדה, בין עיסוק בפוליטיקה או בעניינים חברתיים, ובין הצורך לקדש את המתים. גילויי האחדות שאני פוגש בשנה וחצי האחרונות בהר הרצל הם פנומנליים, לא פחות מזה. אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה בכלל, זה לא חודר ולא מגיע להר הרצל".