אם אתה לא מסוגל – נביא מישהו שכן", אמר שר האוצר, בצלאל סמוטריץ’, לרמטכ"ל אייל זמיר, כשזה הביע הסתייגות מהפעלת צה"ל לחלוקת סיוע הומניטרי בעזה. האמירה הזו לא מבטאת רק עימות נקודתי בין הדרג הצבאי למדיני. היא מסמנת תפיסת עומק רווחת: ההנחה שהמגבלות הארגוניות, הלוגיסטיות והאנושיות של צה"ל הן חסרות חשיבות, ושהמערכת תמיד "תסתדר". זו אינה רק יהירות – זו אשליה מסוכנת.
השיח האסטרטגי בישראל ממוקד כמעט בלעדית בשאלה "מה נכון לעשות". להפיל את שלטון חמאס, להכות את חיזבאללה, או לכבוש מחדש את רפיח. לעיתים נדונות גם דרכי הפעולה: תמרון קרקעי, לוחמה תודעתית, לחץ כלכלי. אך מה שכמעט אינו נידון לעומק הוא השאלה: האם יש לנו את המשאבים כדי לבצע את האסטרטגיות הללו לאורך זמן? איך דואגים שהמשאבים יספיקו? בלי דיון כזה, אין תכנון – רק מילים ריקות.
שלושה משאבים חיוניים לכל עימות מתמשך נראים בישראל כעת כאילו הם אינסופיים: זמן, אמון וכוח אדם לוחם. אך הם רחוקים מלהיות כאלה. כל שעה נוספת בלחימה שוחקת את מערך המילואים, פוגעת בלגיטימציה הציבורית, וחותרת תחת היכולת לשמר את רצף הפעולה. זוהי אחריותה של ההנהגה לעשות הכול כדי לשמר את המשאבים הללו – להיזהר משחיקה שלהם, להתייחס אל שימור האמון כיעד עליון, ולוודא שהתוכנית הצבאית מתכתבת עם גבולות היכולת האזרחית והצבאית כפי שהיא מתבטאת במערך המילואים.
ההתעלמות מנושא כוח האדם היא לא דבר חדש. גדי איזנקוט, כרמטכ"ל, קידם את הקמתם של גדודים מעורבים – מהלך שנועד להרחיב את בסיס כוח האדם הלוחם ולהקל משמעותית על הגדודים הקלאסיים. אך במקום תמיכה, הוא ספג מתקפה חריפה ממובילי דעת קהל שמרניים בציונות הדתית, בהם הרב אלי סדן, שטענו כי מדובר בכניעה לתפיסות שמאל ובהתרחקות מערך הניצחון. גם בצלאל סמוטריץ’ עצמו אמר בזמנו כי "יחידות קרביות מעורבות פוגעות בכשירות המבצעית של צה"ל".
שש שנים אחרי, אף אחד לא חזר בו. אף אחד לא הודה בכך שהמהלך הזה הוא הסיבה היחידה שבגללה אפשר היה לקיים את המערכה הנוכחית כפי שהיא. בלי הגדודים המעורבים, לוחמי המילואים היו עושים לפחות פי שניים יותר ימי שירות – תרחיש לא ישים, לא חוקית ולא חברתית. אבל במציאות הישראלית, גם הצלחות מוכחות נידחות אם הן לא מתיישבות עם נרטיב פוליטי מועדף.
וזה לא מסתיים שם. במקום לגייס אוכלוסיות חדשות, כמו החברה החרדית, ההנהגה ממשיכה לתגמל את ההשתמטות. במקום לבנות אמון עם אזרחים מותשים – היא חוזרת שוב ושוב לוויכוחים מפלגים. הזמן נמשך, הציבור נשחק, וכוח האדם מתדלדל – אבל שום מנגנון לא נבנה כדי לעצור את זה. זוהי קונספציה עמוקה: שהמשאבים ימשיכו להגיע, כי תמיד הגיעו. אבל הם לא. וכל ההתנהלות הנוכחית מדגימה עד כמה ההנהגה שכחה זאת.
בסופו של דבר, אסטרטגיה היא אומנות השימוש במשאבים מוגבלים כדי להשיג מטרות בלתי מוגבלות. הדרג המדיני בישראל מדבר במונחים של אסטרטגיה, אך מתעלם לחלוטין מהמגבלות. זה לא אסטרטגיה – זו שגיאה בסיסית. נכון, חוסר במשאבים יכול להוות תירוץ בלבד, אבל זו אינה סיבה להתייחס אל חוסר במשאבים כאל תירוץ תמידי. אפשר לנהל דיון אמיתי על כל חלופה: ממשל צבאי בעזה, ניתוק חד־צדדי, או חלוקה של סיוע הומניטרי על ידי צה"ל. כל אפשרות כזו לגיטימית – כל עוד יש לה תשתית ביצועית, והבנה של המשאבים הנדרשים להשגתה.