היה קל לקבץ את אדר דוכן (25), בר גולדשטיין (22) ושיראל גבאי (25) לריאיון משותף. שלושתן מתמודדות בדרכים שונות עם הטראומה מאז 7 באוקטובר 2023, אז שרדו את מתקפת המחבלים הרצחנית במסיבת הנובה. דוכן מטיילת בחו”ל וגבאי נמצאת בשיקום ממושך בארץ. שלושתן ילוו בקרוב חברה נוספת שלהן, יובל רפאל, אף היא ניצולת מיגונית המוות, לאירוויזיון בשוויץ, בו תייצג את ישראל עם השיר “New Day Will Rise”.
“אני יכולה להגיד שנפצעתי קשה בברך ושהשפעות הפציעה שלי היו קשות מאוד, עד שלא הייתה ודאות שאחזור ללכת על רגליי”, גבאי מספרת. “למרות שאני כבר עומדת על הרגליים, אני עדיין נמצאת בשיקום אינטנסיבי. התמודדתי עם האתגרים במהלך אשפוז של חמישה חודשים בבית החולים, אבל לא היו לי המקום והזמן להתמודד עם הכאפה הזו של הפגיעה הנפשית. רק כשהשתחררתי מבית החולים הרגשתי שהתחיל תהליך ההתמודדות הנפשית שלי, ונוצר פער ביני ובין אנשים מסוימים. הרבה פעמים דיברנו בינינו הבנות על תהליך השיקום שלנו ועל הפוסט־טראומה שמלווה אותנו, כך שהיו הרבה נקודות דמיון ביני ובין אדר ובר, ואני לא חושבת שבלעדיהן הייתי מצליחה להשתקם כמו שאני משתקמת, לצד הכאב הפיזי”.
כמו סיטואציה מהשואה
“אני יכולה להעיד על עצמי שתהליך השיקום שלי מלווה בהמון ניתוק רגשי. יש תקופות שיותר ויש תקופות שפחות, אבל במשך חצי השנה הראשונה מאז 7 באוקטובר היה לי ניתוק רגשי גדול מאוד מהסיטואציה הזו, ובכלל”, מתארת דוכן. “ההתמודדות שלי היא פציעה שקופה, ואני חושבת שברוך השם יצאתי הכי טוב פיזית כי לא באמת נפצעתי במיגונית. אבל אני לא יכולה לראות סרטונים ולשמוע דיבורים על מה שעברתי. יש אנשים שאומרים: 'כבר חווית את הנורא מכל ואת הפחד הכי גדול בחיים שלך', אבל אצלי זה לא ככה".
"אני מרגישה חרדה מאוד, ובכל פעם שיש אזעקות או לחימה אני מתכנסת בתוך עצמי ונסגרת, וזה קשה. אני רוצה מאוד ללכת להפגנות למען החזרת החטופים ולהרגיש שאני עושה משהו, אבל החרדה משתלטת עליי, והפחד להיות בחוץ הוא קשה נורא, אז אין לי שגרה. אני משתדלת, בכל בוקר מחדש, להחליט את ההחלטות שלי ולבדוק איך החרדה שלי, ולכן אני טסה הרבה לחו”ל כי אני מרגישה ששם אני מצליחה יותר לחיות, וכאן, בארץ, אני לא מצליחה כרגע. ההתמודדות שלי היא יומיומית”.
“אצלי זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים, כמו לחזור פעמיים על אותה שאלה”, מעידה גולדשטיין, ומציינת כי מאז 7 באוקטובר הזיכרון לטווח הקצר שלה נפגע. “בשבועות שאחרי האירוע ישנתי עם אמא שלי במיטה, והיא הייתה צריכה לסעוד אותי, לקלח אותי, להאכיל אותי. לא הצלחתי לתפקד. ההתמודדות עם החיים הייתה קשה. אני מרגישה שמאז 7 באוקטובר נולדתי מחדש. אני בן אדם חדש בגוף של אדם גדול, שפתאום לומד ללכת, לאכול ולחיות מחדש עם בני אדם. ההתמודדות היומיומית היא לא קלה כי לפעמים אני חושבת שיורים עליי".
"לא מזמן היו שיפוצים ליד הדירה שלי, ואם הייתי שומעת משהו ממתכת נופל על הרצפה, הייתי בטוחה שיתפוצץ עוד רגע רימון. אלו תחושות שליוו אותי גם בחו”ל, בטיול הגדול - שזו אחת המטרות שלי, כדי להחזיר לעצמי את השליטה. בפיליפינים ראיתי סיירת של מקומיים והם היו רועשים, הייתי בטוחה שאני שומעת יריות ורואה מחבלים יורים מול העיניים שלי. הייתי בטוחה שאני בתוך אירוע, אבל זה היה רק אצלי. זו התמודדות קשה מאוד".
"אני חושבת שאני מדברת על כולנו ועל כל מי שמתמודד עם הפוסט־טראומה מהמסיבה", אומרת דוכן, "רמת הסבלנות שלנו כבר נמוכה כל כך, העצבים משתלטים, ולפעמים, כשזה קורה, אני מרגישה שאני רעה, למרות שזה לא משהו שאני שולטת בו”.
שתי חברותיה מסכימות עם דבריה. “אנשים מתלוננים ביומיום שקשה להם, אבל הם לא מבינים מה זה קושי אמיתי כמו שאנחנו חוות”, אומרת גולדשטיין, וגבאי מוסיפה: “אני חושבת שבזמן האחרון לעזור לאנשים עוזר לי המון בשיקום. הגעתי לשלב בשיקום שבו לעזור לאחר נותן לי הרבה מאוד. עליתי מדרגה בשיקום, ולהיות שם בשביל חברים שלי ובשביל אנשים שטובים אליי זה דווקא עוזר לי”.
עד כמה מה שעברתן ב־7 באוקטובר חיזק את הקשר ביניכן?
גולדשטיין: “זה קירב אותנו ברמות. היינו צמודות אחת לשנייה תקופה מאוד ארוכה”.
דוכן: “אני חושבת שזו חוויה ספציפית, שרק אנחנו נצליח להבין את עצמנו ואת מה שאנחנו חוות בהקשר שלה. אף אחד מבחוץ לא יכול לדעת מה אנחנו חוות, וההתמודדויות שלנו דומות. החברות שלי האלה הן היחידות בעולם שיכולות להבין כל כאב, בעיה או כעס שיש לי. זה מחזק את הקשר”.
עד 7 באוקטובר הייתה דוכן החוליה המקשרת בחבורה, שבה נכללה גם בר מירנסקי, וגם היא הייתה במסיבה. “הכרתי את אדר ואת בר מירנסקי כששלושתנו טיילנו יחד אחרי הצבא”, מספרת גבאי. “אדר הכירה את יובל רפאל מילדות ואת בר גולדשטיין מעבודה שעבדה בה. בערב שלפני 7 באוקטובר כולנו התחברנו לראשונה. אני הייתי אחראית על הפלייליסט, אז שמתי לנו מלא מוזיקת טראנס, והיה ממש כיף באוטו. בשעה 1:30 בלילה הגענו למסיבה. עשינו צחוקים, פגשנו חברים, רקדנו וציפינו לזריחה כי זו השעה הכי טובה במסיבה. כשהאור עלה, התחילו האזעקות. כיבו את המוזיקה וצעקו לכולם להתפנות”.
“אני זוכרת שיובל אמרה שיש מלחמה כשעדיין לא העלנו את זה על דעתנו”, נזכרת גולדשטיין. “אנשים לא ידעו מה לעשות כי היה כאוס גדול. אף אחד לא ידע אם לברוח או להישאר. החלטנו שאנחנו מתקפלות ונוסעות לבית של בר מירנסקי, בעוטף, לא רחוק מהמסיבה”. דוכן מוסיפה: “באותו זמן, לא ידענו שיש מחבלים. מבחינתנו היו טילים בשמיים וזהו. הייתי בלחץ רציני, ואני זוכרת שיובל אמרה שמצידה כשהטילים ייגמרו אפשר לחזור למסיבה. זה לא קרה, כמובן”.
חמש הבנות נמלטו למיגונית בצומת בארי. “נכנסנו למיגונית, ואחרי שהתחלתי לדבר עם אבא שלי בטלפון כדי להרגיע אותו, התחלנו לשמוע יריות בחוץ”, משחזרת גבאי. “הייתי מאוד הישרדותית ולא נלחצתי למרות שאלו היו רגעי טרור אמיתיים. הייתי מאוד מפוקסת. בסביבות השעה 7:00 המחבלים זרקו רימון, ואז התחילו לירות צרורות לתוך המיגונית. מלא אנשים נפלו עליי, וירו לי בברך. לא יכולתי לצעוק מכאב כי הבנתי שרק שקט יוכל להציל אותי”.
“המחבלים הלכו וחזרו כל כמה זמן, ככה במשך שמונה שעות. הסתתרנו מתחת לגופות והעמדנו פני מתות”, מספרת גולדשטיין. “המחבלים זרקו רימונים, הדליקו מדורה בכניסה למיגונית וירו לכיווננו. היינו חייבים להיות בדממה. היו 40 אנשים במיגונית ורק 12 מתוכם יצאו בחיים”. דוכן: “זה הרגיש כאילו אנחנו בסיטואציה מהשואה”.
כעבור שעות חולצו הבנות בידי מוטי ועמית עזרא, אב ובנו שהגיעו לחלץ את הבת והאחות ניצן, שהסתתרה במיגונית. השניים חילצו את כל מי שניצל במיגונית הזו. “לנצח נהיה חייבות להם תודה על שהצילו את החיים שלנו”, אומרת דוכן.
בתחילת אפריל הוצג תחקיר צה”ל על מה שאירע במסיבה. נכחתן בהצגת התחקיר? מה דעתכן עליו?
גבאי: “לא הלכתי להצגת התחקיר. זה לא משהו שהמצב הנפשי שלי מאפשר להכיל כרגע. שמעתי על הממצאים שבהם הציגו רק את רצף האירועים באותו היום. הצבא לא לקח אחריות על כלום, לא ענה על אף שאלה ששאלו. אנשים קרובים אליי הרגישו כעס על ה’תחקיר’ הזה. במצבי כרגע אסור לי להגיע למצב של כעס, ואם כן הייתי יכולה לאפשר לעצמי להרגיש, הייתי כועסת מאוד. המשפחות השכולות צריכות לקבל תשובות מדויקות על מה שקרה לילדים שלהן שם. זה נוראי שמשפחה שכולה צריכה לגלות בעצמה, ולא בעזרת הצבא, את מה שקרה לבן או לבת שלה. ולא הגיוני שהמדינה או צה”ל לא מספקים את התשובות האלה”.
גולדשטיין: “בגלל שהייתי בחו”ל לא נכחתי בהצגת התחקיר, אבל קראתי אותו לעומק. הצבא הציג לכאורה את מה שהיה שם. הצבא, שלא היה שם בזמן אמת, לא היה צריך להציג את זה, אלא היה צריך להתמקד בלמה הוא לא היה שם”.
דוכן: “אני הייתי. הלכתי לשם עם בר מירנסקי. כמו שאמרתי קודם, בחודשים הראשונים הרגשתי שאני מנותקת מהסיפור הזה. עכשיו הרגשתי שאני צריכה לחזור אליו. האווירה שם הייתה קשה מאוד. המראות של המשפחות השכולות זועקות זה משהו שאי אפשר לתאר.
יצאתי מהתחקיר עם דעות מעורבות: התחקיר לא עסק לעומק במה שקרה במיגוניות ובכביש 232, אלא בעיקר במה שהיה לפני תחילת המסיבה, והיו המון מחדלים לפני המסיבה. עלו בתחקיר המון שאלות על למה הצבא עשה ככה ולא ככה. על חלק מהדברים קיבלתי תשובות, אבל לא על המון דברים מהותיים אחרים. יצאתי מעורערת מאוד מהתחקיר הזה וגם כל המשפחות השכולות יצאו בתחושות קשות – והן צודקות. תחקיר צה”לי בלבד לא מספיק. צריך להצטרף לזה תחקיר של המדינה, של המשטרה, של השב”כ ושל כל הגורמים שאחראים למחדל הזה. לכן כל כך מתעקשים על קיום ועדת חקירה ממלכתית כי כרגע יש המון חלקים חסרים”.
מסר חזק כל כך
לצד ההתמודדות עם הטראומה מ־7 באוקטובר והשלכותיה, דוכן, גבאי וגולדשטיין עקבו אחר הצלחתה המוזיקלית של שותפתן לאותו בוקר גורלי, יובל רפאל (24). רפאל, שנפגעה מרסיסים במתקפה על המיגונית ועברה שיקום, הגיעה לתוכנית “הכוכב הבא לאירוויזיון 2025” ודי מההתחלה סומנה כאחת הפייבוריטיות לזכייה בתחרות, הודות לביצועיה לשירים כמו ”ציפור מדבר” (אתניקס), “Mon Amour” (סלימאן) ו־”Warrior” (דמי לובאטו). מלבד השירה, היא השמיעה לאורך התוכנית את סיפורה האישי ואת קולם של ניצולי מסיבת הנובה. בגמר התוכנית, בינואר האחרון, רפאל ביצעה את השירים “Dancing Queen” (אבבא) ו־”Writing’s On The Wall” (סם סמית’), ונבחרה לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון ה־69 שתיערך השנה בבזל שבשווייץ.
רפאל תעלה לבמה ב־15 במאי, בחצי הגמר השני, עם השיר “New Day Will Rise” ("יום חדש יעלה") שכתבה והלחינה קרן פלס ועיבד והפיק מוזיקלית תומר בירן. השיר מבוצע באנגלית, בעברית ובצרפתית.
מה חשבתן על השיר?
גולדשטיין: “אין יותר טובה מיובלי. אני יודעת שהיא מחוברת אל השיר ואוהבת אותו, וכשזה עובד – זה עובד. יש לה כישרון אדיר והיא תכבוש את הלב של כולם, גם את זה של מי שלא רוצה להקשיב. אי אפשר להתעלם מהמסר שהיא מעבירה בשיר. מה שיש ליובל אין לאף אחד אחר. היא כובשת מהרגע שבו היא פותחת את הפה. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה. יש ליובל לב ענקי והיא מצליחה לתת אותו לקהל. היא מהאנשים הראשונים להרים אליהם טלפון ולדבר איתם כשצריך, וזה כל כך בא לידי ביטוי בצורה שבה היא שרה”.
דוכן: “שיר מדהים! מוציא מיובל את כל האיכויות הטובות, וכחברה הכי טובה שלה מגיל 10, אני יכולה לומר לך שהיא מאוד־מאוד אוהבת את השיר הזה. יובל מושלמת והשיר מושלם. היא מעבירה מסר חזק כל כך בשלוש דקות של שיר. כשהיא אומרת בשיר שאנחנו נחייך ונשמח – זה כל כך עוצמתי ומדויק. יובל ממש מרגשת וכל טוב הלב שלה יוצא בשירה”.
גבאי: “זה שיר מרגש מאוד. אבא שלי בוכה בכל פעם שהוא שומע אותו. זה שיר שמביא את הסיפור של כל העם שלנו, וגם את הסיפור שלנו, כמי ששרדו את הטבח. אני בטוחה שהיא תיתן ביצוע מטורף בתחרות”.
דוכן, גולדשטיין וגבאי לא מסתפקות בלחזק את חברתן במילים. הן ובר מירנסקי יטוסו עם המשלחת הישראלית לשווייץ כדי לעודד ולחזק את יובל, חברתן למסע החיים. “היה ברור לכולנו מהרגע הראשון שנצטרף ליובל”, אומרת דוכן. “לפני שהיא השתתפה בתוכנית היינו יחד בריטריט שיקום בהוואי. אני זוכרת שהיא סיפרה בביישנות שהיא מתכננת להשתתף בתוכנית, וכולנו אמרנו לה באותה נקודה שאם היא זוכה כולנו מתייצבות. אין שאלה בכלל. ככל שהיא התקדמה בתוכנית התרגשנו, כי כולם הכירו את הכישרון שלה וידענו שזה יקרה".
"יובלי היא חברה שלי מהילדות, ובמהלך כל התקופה הזו למדתי להכיר אותה עוד, לעומק, ולדעת מהם החלומות והשאיפות שלה, אם בשירה ואם בעזרה לזולת. ככל שעבר הזמן היה לי ברור שאין מצב שלא אהיה נוכחת ברגע הכי גדול בחיים שלה. זו לא הייתה שאלה של אם נעשה את זה, אלא של איך נעשה את זה. הנוכחות שלנו שם תעצים את יובל ותעצים אותנו. וזו תהיה מעין סגירת מעגל לכולנו”.
“לגמרי היה ברור לי שאגיע ללוות את יובל ברגע החשוב הזה עבורה ועבור כולנו, כל קהילת הנובה, ואני מתרגשת מזה מאוד”, אומרת גולדשטיין. “הניצחון יהיה הניצחון שלה, אבל גם הניצחון של כולנו ושל כל עם ישראל. יובל הולכת לכבוש את העולם, וזו הגאווה של כולנו. אני כל כך מתרגשת ומאמינה ביובל שהיא תזכה. זו תחילת הקריירה שלה, וזה לא מעמד שכל אחד יכול להגיע אליו. אני מתרגשת ושמחה בשבילה מאוד”.
“אני חושבת, כמו שבר ואדר אמרו, שהניצחון של יובל הוא הניצחון שלנו”, גבאי מחזקת את דברי חברותיה. “כשצפיתי ביובל על המסך הרגשתי שאני כל כך מושקעת בתוך זה. אני אתמוך בה בכל דרך אפשרית. יובל אמרה לנו שעצם הנוכחות שלנו באירוויזיון תיתן לה אנרגיות של חוזק, ואולי זה יעזור לה. וזו המטרה שלנו, להיות שם בשבילה ולתמוך בה”.
אני משער שכלי תקשורת זרים ירצו לראיין אתכן על מה שקרה לכן בנובה.
גולדשטיין: “אני לא יודעת עד כמה נרצה להתראיין לתקשורת הזרה, כי אנחנו באות ליהנות ולתמוך ביובל, חברה שלנו. כל שאר הדברים פחות רלוונטיים. מי שרוצה לכתוב משהו על מה שיש לנו להגיד בתמיכה ביובל באירוויזיון – שיתרגם את הכתבה הזו. זה מספיק לנו”.
דוכן: “מה שבאמת אכפת לנו זה לתמוך ביובל. אנחנו לא מחפשות ריאיונות ולא מחפשות לדבר על מה שאנחנו מתמודדות איתו מאז 7 באוקטובר. זה לא עניין של אף אחד בעולם. הם לא המדינה שלי ולא החברים והחברות שלי”. גבאי: “מסכימה לגמרי עם בר ואדר. אנחנו מעדיפות לתמוך ביובל ולא להתעסק בשאלות של כלי תקשורת זרים”.