צוות החוקרים בדק את שכיחותם של התסמינים בקרב חיילים במהלך שירותם הקרבי ולאחר השחרור לפני המלחמה ובמהלכה: "המלחמה העמיקה את הקשיים הנפשיים, ומספר המשתתפים שדיווחו על סימפטומים פוסט טראומטיים משמעותיים עלה לכ-12%".
דיווחים מהעת האחרונה מצביעים על שחיקה בקרב לוחמי המילואים. חלקם שירתו במספר סבבי לחימה ולאורך תקופות ארוכות. אם בתחילת המלחמה שיעור ההתייצבות למילואים עמד על למעלה מ-100%, בימים אלו מדווח על שיעור ההתייצבות העומד על 75%-85%. הוצעו מספר הסברים לירידה זו באחוזי ההתייצבות למילואים, ביניהם פגיעה מתמשכת בעיסוקם וכלכלתם של הלוחמים, פגיעה במשפחותיהם וחייהם החברתיים, כעס על היעדר שוויון בנטל, וירידה כללית במוטיבציה על רקע ההימשכות יוצאת הדופן של המלחמה.
אבל לצד גורמים אלה, ישנו גורם משמעותי נוסף: שחיקה בחוסנם הנפשי של הלוחמים שנחשפו לאירועי לחימה טראומטיים, ובפרט בקרב לוחמים שפיתחו תסמינים מרובים של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבות שירות המילואים בחרבות ברזל.
מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב סוקר לאורך שנים את שכיחותם של תסמינים פוסט טראומטיים בקרב חיילים במהלך שירותם הקרבי ולאחר השחרור - המחקר מוצג כעת (רביעי) בוועידת אוניברסיטת תל אביב "עתיד ישראל" בשיתוף קרן כדר.
המחקר בוצע באמצעות שאלון שפותח על ידי המשרד לענייני בוגרי קרבות של ארצות הברית, תורגם לעברית, ונחשב לסטנדרט למדידת התסמינים של הפרעה פוסט טראומטית בדיווח עצמי, בו הנשאל מדרג את חומרת תסמיניו. "חשוב לציין שתוצאת שאלון סקירה זה אינה מהווה תחליף לאבחנה רשמית המתבצעת בראיון קליני מובנה, ולכן מהווה אומדן בלבד לקיומה של הפרעה פוסט טראומטית מלאה" אומרים החוקרים, ועם זאת, מחקרים רבים מהארץ ומהעולם מצביעים על קשר חזק בין תוצאות כלי הסקירה בדיווח עצמי לבין תוצאות הריאיון הקליני.
המחקר נערך בהובלת פרופ' יאיר בר חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב, ובמסגרתו החוקרים עקבו אחר 579 חיילים שהתגייסו לאחת מחטיבות החי"ר של צה"ל. המשתתפים מילאו את שאלון הסימפטומים הפוסט טראומטיים בחמש נקודות זמן: בגיוס, לאחר 15 חודשי שירות, אחרי 27 חודשי שירות, חצי שנה אחרי השחרור, ושנה וחצי אחרי השחרור (במהלך מלחמת 7.10).
הממצאים מראים שככל שמשך השירות התקדם, כך עלה בהתאמה אחוז החיילים המדווחים על סימפטומים מרובים של הפרעה פוסט טראומטית ברמות חומרה התואמות אבחנה קלינית לפי ספר האבחון הסטטיסטי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM-5).
בנקודת הזמן הראשונה, כלומר בעת הגיוס, פחות מחצי אחוז מהמתגייסים סבלו מפוסט-טראומה שאיתה הגיעו מהבית. אחרי כשנה וחצי בצבא, כלומר בתום חצי שנה של הכשרה קרבית ועוד כתשעה חודשים של פעילות מבצעית, המספר עלה ל-2.6%. לקראת סוף השירות הסדיר, כלומר לאחר מספר סבבים נוספים של פעילות מבצעית, האחוז עמד על 4.4%. למרות שהתקווה הייתה שלאחר השחרור משירות סדיר תרד חומרת התסמינים, חצי שנה אחרי השחרור מצה"ל זוהתה עלייה נוספת בתסמינים וכמעט 8% מלוחמי המחזור הנחקר דיווחו על תסמינים פוסט טראומטיים מרובים. ראוי לציין שנתונים אלה משקפים תקופת שירות ללא מלחמה או מבצע.
נקודת הזמן החמישית של איסוף הנתונים קרתה מספר חודשים לאחר פרוץ מלחמת 7.10. כ- 85% מהמשתתפים במחקר זומנו לשירות מילואים והשתתפו במלחמה. כצפוי, המלחמה העמיקה את הקשיים הנפשיים, ומספר המשתתפים שדיווחו על סימפטומים פוסט טראומטיים משמעותיים עלה לכ- 12%.
פרופ' בר-חיים הציג את ממצאי המחקר בוועידת אוניברסיטת ת"א ואמר: "בעוד שהעלייה בתסמינים במהלך השירות הסדיר מתונה יחסית, המחקר מצביע על עליה חדה במדווחים על תסמינים פוסט טראומטיים משמעותיים לאחר השחרור. הסיבה לעליה זו אינה ידועה, אך יתכן שהמסגרת הצבאית בשירות הסדיר מספקת תמיכה ותחושת שייכות שיורדות לאחר השחרור כאשר כל חייל חוזר לביתו ולמסלולו האישי" והוסיף: "בעקבות מלחמת 7.10 נרשמה עלייה נוספת באחוז המדווחים על סימפטומים פוסט טראומטיים מרובים, כ- 12% מהמדגם. נתונים אלה אינם מפתיעים ותואמים את הידוע על תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות מלחמות בעצימות גבוהה הן בצה"ל והן בצבאות אחרים".
בר-חיים מדגיש: "הנתונים תורמים להבנה שאנו נמצאים בשעת חירום במערכת בריאות הנפש בישראל. על מקבלי ההחלטות לפעול בדחיפות כדי להתוות פתרונות ארוכי טווח להתמודדות עם הצורך בטיפול במספר גבוה של לוחמים עם הפרעה פוסט-טראומטית. דרושים פתרונות המסתכלים מעבר לאופק כלפי שני העשורים הקרובים לפחות. פתרונות שיחדדו את הליך הכשרת המטפלים כך שיהיה מהיר ואיכותי יותר לצד פתיחת קליניקות אזוריות חזקות המתמקצעות באופן ייחודי בטיפול בטראומה לאחר השחרור".
החוקרים מוסיפים כי הנתונים מהמחקר מתכתבים עם המספרים הגדולים של משוחררים קרביים שפונים אל אגף השיקום של משרד הביטחון בבקשה לקבל עזרה והכרה במצבם. "הם יכולים גם להסביר באופן חלקי את הירידה באחוזי המתייצבים למילואים. לוחמי מילואים שמתמודדים עם סימפטומים מרובים מתקשים להתייצב לשירות נוסף. בצה״ל מתבצעים צעדים רבים על מנת למנוע ולטפל בפוסט טראומה אך מצב העניינים המתואר יוצר עומס אדיר על צה"ל, משרד הביטחון, אגף השיקום, ועל החברה הישראלית כולה, כאשר עיקר הלחץ הוא על החיילים הקרביים ומשפחותיהם" מסכם פרופ' בר-חיים.