כמעט 600 ימים חלפו מאז שראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח לנו מול המצלמות "ניצחון מוחלט". הזמן עובר, הצבא עוד נאבק בעזה, החטופים נמקים במנהרות חמאס, הניצחון המוחלט לא כאן. ההישגים הביטחוניים הם מנת חלקו של צה"ל. ההישגים המדיניים? - לאירוע המדיני, נתניהו לא נכנס. מי כן נכנס? הסעודים, הסורים, הטורקים, הקטארים, האמריקאיים.
מול עינינו מתגבש מזרח תיכון חדש. הציר הג'יהאדיסטי הוכה שוק על ירך. חיזבאללה נאבק על מקומו בחברה הלבנונית. אנשים מגורשים ממעברי הגבול, משדה התעופה, מהנמלים. ציר ההברחות נחסם בכל אפיק אפשרי.
בשאר אסד התמוטט, ברח לרוסיה. השלטון החדש בסוריה מקבל לגיטימציה בין לאומית רחבה, למרות הרקע האיסלאמיסטי של מקימיו. הקבוצות האתניות השונות של סוריה מגיעות להסכמות. המחתרת הכורדית פירקה את נישקה, האוטונומיה הכורדית הרכינה ראש בפני השלטון המרכזי הסורי. הדרוזים נאבקים על מקומם הבטוח בסוריה, ונראה שגם הם מגיעים להסכמות. טורקיה מצאה לעצמה אחיזה בסוריה, וגירשה את הרוסים מעמדת ההשפעה שהייתה להם כאן.
הסעודים חתמו על הסכם נשק חסר תקדים עם ארצות הברית, והולכים להקים בשטחם את אחד ממרכזי הבינה המלאכותית הגדולים בעולם. הקטארים מעורבים בכל פעילות אפשרית באזור. אפשר לפרגן לנתניהו ולומר שהפך את האסון הגדול של ישראל להזדמנות הגדולה של המזרח התיכון. חייבים גם לומר שהוא פשוט פספס בגדול את ההזדמנות.
לפתחו של נתניהו הייתה מונחת הזדמנות ענקית – להיות הציר המרכזי של המזרח התיכון החדש. הוא יכול היה להוביל ברית אזורית רחבה שבה מצרים, ירדן, ישראל וסעודיה הופכות להיות ביחד השותפות של ארצות הברית. הוא יכול היה לייצר כאן תפיסת ביטחון חדשה. להוביל לפתיחת ערוצי סחר והזדמנויות עסקיות חסרות תקדים. ישראל, שהיא מאגר הכישרון הגדול באזור, תוכל להרחיב את השפעתה, והטק שלה יזכה לשגשוג אדיר.
אבל הוא בחר שלא. כל מה שנתניהו היה צריך לעשות זה לחזור על נאום בר אילן, בגרסה עדכנית: לסיים את המלחמה, להשיב את החטופים ולהניח פתח לדיאלוג מדיני, עם אופק עתידי למדינה פלסטינית. נתניהו בחר לפספס ולהפקיר את הזירה למדינות ערב.
ארצות הברית לא פראיירית. תחת הנהגת טראמפ, היא ראתה לאן נתניהו לוקח אותנו ובחרה לפעול. מעל הראש של נתניהו היא החזירה את עידן אלכסנדר החטוף וניהלה משא ומתן ישיר עם ארגון טרור. היא יצרה קשרים עמוקים עם הקטארים, שהעניקו לנשיא טראמפ מטוס בשווי 400 מיליון דולר כתשורה. היא דילגה מעל ישראל, וחתמה על הסכמי נשק חסרי תקדים עם סעודיה, היא לא קשרה זאת לנורמליזציה. מעל הראש של ישראל היא הסירה את הסנקציות מסוריה.
נתניהו לא באירוע. טראמפ החליט לא לספור אותו וללכת קדימה. השותפות האינטימית שהבטיחו הסתיימה. נותרנו עם המלחמה, עם הדם.
הרמזים למשבר מפוזרים בכל מקום. רון דרמר, ילד הפלא של נתניהו – לפי פרסומים לא מקובל בממשל. איך הגענו למצב הזה שבו דרמר הוא אסקופה נדרסת בניהול משא ומתן מול החמאס?
נתניהו אמר בשיחות סגורות שצריך להתכונן לכך שהסיוע האמריקאי יכול להיגמר. באשמת מי הוא ייגמר? באשמת מי האמריקאים יפסיקו לראות בנו שותף אסטרטגי? המלחמה תסתיים ואנחנו נישאר בלי ההישגים שאפשר היה להשיג, כי נתניהו העדיף את הממשלה והקואליציה. מישהו פספס את התחנה.
יש עוד אפשרות להציל את המצב. הסדר האזורי החדש יכול לכלול את ישראל, אם נתניהו יגלה יוזמה, גמישות ויצירתיות מדינית. ההזדמנות ההיסטורית לנורמליזציה עם מדינות הציר המתון, ובראשן סעודיה והאמירויות, קיימת. לו רק יסכים נתניהו לומר כן לפתרונות שעל השולחן, שנותנים מענה גם לצרכי השותפות בסדר החדש שנוצר.
בכל יום שבו הוא מסרב והוא לא מציע הצעה, ישראל מאבדת אשראי בין לאומי ואת תמיכת ארצות הברית. לדבר השלכות גם על עסקת החטופים, וגם על היום שאחרי לרצועת עזה.
עזה תשוקם ללא מעורבות ישראלית. חמור מכך, נכון לעכשיו, לא ברור מה יניב המשא ומתן של ארצות הברית עם איראן בעניין הגרעין, אבל אם ייחתם הסכם המשרת אינטרסים אמריקאיים ולא ישראליים, יהיה זה הכישלון הגדול ביותר של ממשלת נתניהו. יש הזדמנות, נתניהו, עיניים על הכדור.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל תנועת דרכנו, בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות.