בזמן שבעיני הציבור הישראלי, הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ נחקק כ"ידיד אמת", נראה כי מציאות 2025 מספרת סיפור שונה לחלוטין. מי שנחשב בעבר למגן ירושלים, האיש שהעביר את שגרירות ארה"ב לבירת ישראל והכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן – שולח בשנה האחרונה שורה של מסרים מדאיגים, לא עקביים, ולעיתים אף עוינים, שמצביעים על תפנית חדה במדיניותו כלפי ישראל.
הכתובת הייתה על הקיר, אך ישראל סירבה לקרוא אותה. טראמפ – שב־2018 ביטל את הסכם הגרעין עם איראן וטען כי הוא יוביל ל"עסקה טובה יותר" – חזר בשנה החולפת לדבר על "הסכמות מדיניות" עם טהרן. בנאומו האחרון הפתיע את המערכת הישראלית כשאמר כי "איראן לא באמת רוצה נשק גרעיני, אלא ביטחון אזורי".
הצהרה זו עמדה בניגוד מוחלט לאזהרות החוזרות ונשנות של המודיעין הישראלי, ולעמדות שהשמיע טראמפ עצמו רק שנתיים קודם לכן. פתאום, במקום להוביל חזית עולמית נגד הגרעין האיראני, טראמפ נשמע כמי שמוכן לשאת ולתת – גם במחיר הפקרת האינטרס הביטחוני הישראלי. הבלבול הזה אינו רק מדיני. הוא מסוכן. הוא משדר לטהרן שאפילו המנהיג שנתפס כאויב הגדול ביותר של איראן, מוכן כעת להניח להם להתקדם, כל עוד זה נעשה בשקט יחסי. לישראל – שנשענה על טראמפ כחלק ממדיניות ההרתעה שלה – נותרו יותר סימני שאלה.
הסנאטורים הרפובליקנים טום קוטון ולינדזי גרהאם אמרו בשבוע שעבר כי העסקה המקובלת היחידה היא כזו שתמנע לחלוטין מטהרן להעשיר אורניום. הם גם קראו לטראמפ להגיש כל עסקת גרעין איראנית לסנאט לאישור, הדורש רוב של שני שלישים. גם בזירה הפלסטינית, בעוד ישראל תוקפת בעזה במבצע צבאי חדש, טראמפ פועל באינטנסיביות להשגת הפסקת אש, ודוחף ליישם את תוכניתו שלאחר המלחמה לשיקום האזור ולהקמת "ריביירה של המזרח התיכון".
ישראל כלל לא נכללה במסע הדיפלומטי של טראמפ למזה"ת שהתקיים השבוע. זו אמירה ברורה, גם אם היא לא נאמרת בפה מלא: ישראל אינה עוד התחנה הראשונה. יש הרואים בכך שינוי טקטי. אחרים מזהים מגמה עמוקה: העדפה הולכת וגדלה של אינטרסים מול מדינות המפרץ, שמספקות לארה"ב רווחים כלכליים מהירים, על פני מחויבות ארוכת טווח לישראל ולמדיניות הערכים.
המו"מ הישיר בין חמאס לארה"ב אפשר את החזרתו המרגשת השבוע של החייל החטוף עידן אלכסנדר. במקרה הזה, המדיניות של טראמפ דווקא הוכיחה את עצמה לטובת ישראל. אלכסנדר, חייל ישראלי־אמריקאי שגדל בניו ג'רזי, נחטף מבסיסו במהלך מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. בכיר חמאס בחו"ל מחמוד מרדאווי סיפר בריאיון לערוץ אל־ערבי הקטארי: "המו"מ עם ארה"ב היה ישיר, וזה אינו הראשון בתקופה האחרונה. התנהלו כמה סבבים של מו"מ עם הגורמים האמריקאיים".
ההכרזה של טראמפ על "סיום מעורבותה של ארה"ב במלחמה בתימן" וההבנות הלא רשמיות עם המורדים החות’ים, שלוחי איראן, הן לא פחות מדרמטיות. המטרה לדבריו היא "קידום יציבות אזורית". אך בפועל הוכח השבוע כי ישראל נותרה חשופה מול טילים חות'יים ארוכי טווח – שכבר הוכחו כמאיימים על אילת, דימונה ונתב"ג. המסר חד וברור: אם ישראל תחת אש – היא תצטרך להתמודד לבדה. בעיני וושינגטון של טראמפ, עימותים ישירים עם שלוחות איראן במרחב אינם עוד עניין אמריקאי, אלא "בעיה מקומית".
ישראל נדחקת החוצה
סימן מפחיד נוסף לשינוי הכיוון האמריקאי הוא התמיכה המשתמעת בגורם שמערער באופן ישיר את היציבות בגבולה הצפוני של ישראל – אבו מוחמד אל־ג’ולאני, מנהיג "היאת תחריר א־שאם", השלוחה לשעבר של אל־קאעידה בסוריה. בעוד ישראל מזהירה מפני ההשפעה של אל־ג'ולאני באידליב ובגבול הסורי, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ממשיך לתמוך בו, ומעניק לו גיבוי עקיף דרך שליטה במעברי גבול והכשרת הקרקע לפעילותו הצבאית.
כאשר נשיא ארה"ב (שבהמשך אף נפגש עם אל־ג'ולאני) נשאל על כך, הוא לא גינה. להפך – הוא שב ואמר: "ארדואן הוא ידידי, אדם שאני מחבב". ההצהרה הזו, החוזרת שוב ושוב, מדגישה עד כמה טראמפ מתעלם מהנזק האסטרטגי שמהלכיו של ארדואן גורמים לביטחון ישראל – ובפרט להתבססות הכוחות הסוניים הקיצוניים בגבול הצפון, בעידוד טורקי. טורקיה עצמה מתחפשת לגורם אחראי שמוכן לסייע לארה"ב במאמציה ליציבות במזרח התיכון, והשבוע אף אירחה את כנס שרי החוץ של נאט"ו באיסטנבול.
מדינות רבות באזור כבר הפנימו את דפוס הפעולה החדש של הממשל האמריקאי. קטאר, שנוקטת את השיטה הזו בעשורים האחרונים כחלק מהניסיון לחדור למערב ולבסס את השפעתה, הפנימה זאת והצהירה כי תעניק לנשיא ארה"ב מתנה בדמות מטוס אייר פורס 1 חדש בשווי של כ־400 מיליון דולר. מדובר במטוס פאר מדגם ג'מבו 747-8 של בואינג, שזכה לכינוי "ארמון מעופף".
רק בחודש שעבר חתם ארגון טראמפ – החברה העסקית שהקים הנשיא וכעת מובילים אותה בניו – על פרויקט נדל"ן יוקרתי בשווי של כ־3 מיליארד דולר להקמת מועדון גולף ומתחם וילות מפואר בדוחא. כדאי גם לשים לב לכך שערב הסעודית הצהירה כבר לפני כחודשיים על השקעות עתק בשווי של 600 מיליארד דולר בארה"ב.
בפועל, ישראל מוצאת עצמה נדחקת החוצה משולחן קבלת ההחלטות – בין שמדובר באיראן, ובין שבתימן או בסוריה. טראמפ אולי עוד מוקיר את הברית הרגשית עם הציבור האוונגליסטי או היהודי באמריקה, אך הוא משדר לעולם שישראל היא כבר לא שחקן מועדף. מדינות אירופה כמו גרמניה וצרפת, שעד כה הלכו בזהירות סביב סוגיית איראן מתוך חשש לאבד גיבוי אמריקאי, מבינות כעת שטראמפ אינו מתכוון עוד להוביל מהלך קשוח. התוצאה: מדיניות מפויסת יותר כלפי טהרן, חידוש ערוצי מסחר עוקפי סנקציות וקרירות גוברת כלפי הביקורת הישראלית.
ככל שטראמפ מתרחק מישראל, אירופה חשה משוחררת להתרחק אף היא – והבריתות הדיפלומטיות שמחזיקות את חזית המערב מול איראן נפרמות והולכות.
ישראל עלולה למצוא את עצמה מוקפת בזירה בינלאומית שמעדיפה הרגעה כלפי טהרן – גם במחיר הקרבת ביטחונה. היחסים עם טראמפ, גם אם נותרו חמים בעיני חלק מהציבור, הפכו בפועל למציאות שבה רואים פחות מחויבות, יותר אינטרסים, והרבה מאוד סתירות מדיניות. ההבנה שישראל תצטרך לפעול עצמאית – מדינית, מודיעינית וצבאית – מול אתגרי האזור, חייבת להוביל לחשיבה חדשה. ובעיקר: אין עוד מקום לרומנטיזציה של הקשרים עם נשיאים אמריקאים, יהיו שמותיהם אשר יהיו. העולם משתנה – וישראל מוכרחה להפסיק להאמין שהבריתות של אתמול יגנו עליה מחר.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC