ב־14 בנובמבר 1940 ערך חיל האוויר הגרמני התקפה כבדה במיוחד על עיר התעשייה האנגלית קובנטרי, שגרמה ליותר מ־600 קורבנות והרסה את מחצית העיר. ההתקפה נכנסה להיסטוריה כ”בליץ קובנטרי”. זמן קצר אחריה התחילה להתפשט שמועה שלפיה לצ’רצ’יל, ראש הממשלה ושר הביטחון הבריטי, היה מידע מודיעיני מוקדם על ההתקפה המתוכננת ממקורות הצופן הגרמני “אניגמה” שהבריטים הצליחו לפצח.
לפי השמועה, צ’רצ’יל נמנע מלהזהיר את תושבי קובנטרי ואת גורמי ההגנה האווירית האזורית כדי לא לחשוף את המקורות המודיעיניים הסודיים, ואולי גם כדי להשפיע על דעת הקהל בארצות הברית, שתתמוך במאבק הבריטי נגד הנאצים. סיפור המעשה מעולם לא הוכחש רשמית (וכמובן גם לא אושר) ואף שביוגרפים שונים של צ’רצ’יל לאחר המלחמה השתדלו לטשטש אותו, הוא לא נדם. ב־2008 עלה מחזה פרי עטו של מחזאי תושב קובנטרי על במות התיאטרון בבריטניה, ולפיו הסיפור נכון.
בין שהסיפור הספציפי הזה היה ובין שלא היה, ברור שהיו אירועים רבים שהציבו בפני צ’רצ’יל ומנהיגים אחרים דילמה מצפונית ומעשית, כשהיה עליהם לברור בין גורל חלק מאזרחיהם ובין גורל המדינה ועתיד כל אזרחיה. למערכה הנוכחית של ישראל ברצועת עזה יש מטרות ברורות: ללחוץ על חמאס שישחרר חטופים, ולפגוע בו משמעותית עד הכרעת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות. למבצע שלושה שלבים, והדאגה לשלומם של החטופים לוקחת חלק מרכזי בכולם. יש אומנם הטוענים שאפשר להגיע לסיום המלחמה, לסילוק שלטון חמאס ולהשבת החטופים על ידי השגת הסכמות, אך לדעת כל הגורמים שמעורבים בתהליך, לרבות האמריקאים, אין עדות ממשית לכך.
ואילו חמאס מעודד ממה שהוא רואה ושומע בצד הישראלי וממה שהוא מפרש, אולי בצדק, כחוסר החלטיות וחוסר עקביות בצד האמריקאי. ארגון הטרור ממשיך לחתור להסדר שיאפשר לו לשקם את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות לטווח ארוך (לכך מכוונת ההצעה להפסקת אש ממושכת) ולהמשיך להחזיק בחטופים עד כמה שאפשר כפוליסת ביטוח לעצמו. כדי להעלות את המחיר הוא מפרסם מדי כמה ימים סרטון נבזי נוסף על חטוף זה או אחר, או משחרר טיפין־טיפין, כפיתיון, חטוף בודד, כעידן אלכסנדר.
עם כל ההבדלים, והם רבים, ישראל עומדת בפני דילמה בעלת ממדים צ’רצ’יליאניים. לצ’רצ’יל, לפחות על פי הסיפור, לא הייתה התלבטות בעניין, והוא החליט כפי שהחליט כדי לא לפגוע בסיכויי הניצחון על הנאצים, תוך ידיעה ברורה של המחיר. בפני ישראל ניצבות היום שתי מטרות מקבילות — ולשתיהן יש מחיר. מול המטרה הביטחונית והמדינית הברורה עומדת המטרה האישית, הברורה אף היא, של משפחות החטופים ואותו חלק בציבור, כולל באי כיכר החטופים, שעמדתם כנה ואיננה מושפעת משיקולים זרים של עסקנים וארגונים שונים, שצצו כפטריות אחרי גשם.
עסקנים וארגונים אלה “התלבשו” על מצוקת החטופים ומשפחותיהם, ומשתמשים בהם כפיונים לקידום מטרות פוליטיות, בעיקר הפלת הממשלה, מטרות שאין להן שום קשר לטרגדיה של החטופים. הם גם משווקים אג’נדה שקרית, כאילו גורל החטופים בידי ממשלת ישראל ולא בידי חמאס. שתי המטרות, זו של המדינה וזו של משפחות החטופים, חיוניות כמעט באותה מידה, ומשימתם הקשה של הצבא והדרג המדיני היא לתאם ולסנכרן ביניהן במידת האפשר.
לתוצאות המלחמה ולהתנהלות החברה הישראלית בנושא זה יהיו השלכות ארוכות טווח גם בנושאים אחרים, כגון המערכה האפשרית נגד איראן וקידום ההשתלבות האזורית של ישראל, יעדים שעל אף הפירואטים המדיניים המזדמנים של הנשיא טראמפ לא ירדו מהפרק. קובנטרי הבריטית רחוקה מאיתנו אלפי קילומטרים ושנות דור, אך הבעיות המוסריות והקונקרטיות שעל פי הסיפור התעוררו בזמנו שם אינן כה שונות מאלה שעומדות בפנינו כאן ועכשיו.