בישראל של 2025 לא חסר שיח מקטב. אבל יש קו אדום שחצייתו צריכה לזעזע כל אזרח – הקו שבו משפחת נתניהו, משפחה שכולה, שבוודאי גם כמו כל המשפחות השכולות כואבת עד מאד את אובדנה, מרשה לעצמה לחלק ציונים למשפחות שכולות אחרות. לא לתקוף אידיאולוגיה, אלא להסית אישית נגד צעיר בן 27, ישראלי, שעבר את התופת של ה-7 באוקטובר ואיבד את אחותו היחידה והאהובה.
על מה יצא הקצף? על כך שליאל פישביין בחר לעמוד בטקס זיכרון משותף של ישראלים ופלסטינים שכולים, ולדבר שם בקול רועד – מתוך כאב, לא מתוך שנאה. טקס שבו לא מדברים על הסכמות פוליטיות ולא על סליחה – אלא רק על פיוס. על האפשרות, ולו המרוחקת, של תקווה לחיים אחרים לשני העמים.
מאז 7 באוקטובר, עשרות משפחות שכולות – ישראליות ופלסטיניות – הצטרפו לפורום המשפחות השכולות. ארגון שקם מתוך האבל ונשען על אמת קשה אחת: שהכאב אינו בוחר צד, ושנקמה אינה מנחמת. לא מדובר באנשים תמימים או מנותקים – אלא באנשים שראו את הרוע, את הטרור, את השכול – ובחרו שלא להידבק בו.
לתקוף את הבחירה הזו, כמו שעשתה דפנה נתניהו – זו לא ביקורת לגיטימית. זו דה-לגיטימציה ברוטלית, שמסרבת להכיר בזכות האנושית של כל שכול לבחור איך להמשיך לחיות. זו הסתה – שמרשה לעצמה לשלול כאב של אחרים, רק כי הוא לא עולה בקנה אחד עם נרטיב הכוח.
והסתה – כך למדנו – אינה נגמרת במילים. ראינו את זה ברעננה, בערב יום הזיכרון, כשפורעים תקפו באלימות צופים בטקס הזיכרון המשותף. כוחות הביטחון לא מיהרו לעצור אותם. אישי ציבור לא מיהרו לגנות. נשיא המדינה שתק. וגם ראש הממשלה – שותק. ואולי בעצם, מסכים.
הקו נחצה. ממשלת ישראל – או מי שמדבר בשמה – בחרה להפוך משפחות שכולות שמדברות פיוס לאויבים. אם למדנו משהו מההיסטוריה, הוא שברגע שמתחילים לשפוט כאב – הדרך לאובדן האנושיות קצרה מאוד.
יש יותר מדרך אחת לאהוב את הארץ. ויש יותר מדרך אחת לכאוב בה. יש יותר מדרך אחת לפעול מתוך השכול. אבל אין דרך מוסרית אחת שמאפשרת להשתיק משפחות שכולות או להסית נגד מי שאיבד – ובחר, למרות הכול, להאמין בתקווה.
כותבת הטור היא איילת הראל, מנכ"לית שותפה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.