הדרוזים הם אחינו - ומדינת ישראל חייבת להגן עליהם

במזרח התיכון שבו הבריתות מתחלפות במהירות והנאמנויות נבחנות תחת אש, דבר אחד נותר קבוע: הדרוזים, מיעוט גאה ונאמן – מוצאים את עצמם כקורבנות לרדיפה, השפלה וסכנת חיסול.

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה מתמשכת מצד כוחותיו של נשיא סוריה אבו מוחמד אל־ג'ולאני, מנהיג ארגון "היאת תחריר א־שאם" (לשעבר ג'בהת א־נוסרה), נגד כפרים דרוזיים באזור אידליב וחלב. התקפות אלו, המלוות בהתנקשויות, חטיפות, הרס בתי תפילה והשתלטות על רכוש, הן לא רק פשעי מלחמה – הן מסר ברור: אל־ג'ולאני רואה בדרוזים אויבים אידיאולוגיים שיש להכניע או להשמיד. הדיווחים שיוצאים מסוריה מדברים על יותר מ־300 נרצחים ועוד לפחות 500 בני העדה שנלקחו בשבי.

עדויות קשות יוצאות מסוריה בדבר טבח בעדה הדרוזית במדינה. הקלטות שהתפרסמו לאחרונה מציירות מציאות מחרידה. "החבר'ה שלנו מסוריה נטבחים מול הנשים שלהן והן מבועתות", העידו הדרוזים. "שוחטים אותם בפומבי. נשים, ילדים, גברים וזקנים", מסרו בתחינה לסיוע. בתוך כך, המנהיג הדרוזי הלבנוני וליד ג'ונבלאט נפגש עם אל־ג'ולאני, בניסיון לתווך ולהשיג הסכם שיביא לסיום גל האלימות המחריד.

למרות ניסיונותיו להציג את עצמו כ"שליט אזרחי", אל־ג'ולאני הוא ג'יהאדיסט בחליפה. זהו אותו אדם שלפני עשור הוביל מתקפות התאבדות, ערף ראשים בשם אל־קאעידה, ונשבע להקים אמירות אסלאמית על חורבות סוריה החילונית.

על ראשו הוקצב פרס של מיליוני דולרים. שינוי השם של הארגון או הפגישות שלו עם עיתונאים מערביים אינם מכסים על העובדה הפשוטה: מדובר בקנאי שמטרתו היא כפיית חוקי השריעה הקיצוניים והכחדת כל מי שאינו מתיישר עם תפיסתו. הדרוזים הם עבורו "כופרים", מיעוט מוחלש, חסר זכויות. בשבילו, אין להם מקום בסוריה של מחר.

קשר איתן

בסוריה חיים כ־700 אלף דרוזים, המהווים כ־3.2% מאוכלוסיית המדינה. בישראל חיים כ־150 אלף דרוזים. לפי נתוני צה"ל, 80% מהדרוזים בישראל משרתים בצבא, מתוכם 39% בתפקידי לחימה.

ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד, ודרושה תגובה ברורה וחד־משמעית. לא רק ממניעים מוסריים, אלא גם משיקולים אסטרטגיים, היסטוריים וערכיים. בשבוע שעבר, על פי דיווחים, ביצע חיל האוויר תקיפת אזהרה ליד ארמון הנשיאות בדמשק. ישראל גם מציידת את הדרוזים בעומק סוריה, ומסוק הנחית בסוף השבוע שעבר סיוע הומניטרי בהר הדרוזים המרוחק. בהמשך צפוי להגיע ציוד רפואי לפי צורכי השטח, ובמקביל ממשיכים להיקלט דרוזים פצועים שנמלטו מסוריה לטיפול בבית החולים זיו בצפת.

הקשר בין מדינת ישראל לבין העדה הדרוזית עמוק ובלתי ניתן להפרדה. הדרוזים אינם רק אזרחי המדינה – הם לוחמים כתף אל כתף עם יהודים בצה"ל, שותפים לבניית החברה והכלכלה, ובמובנים רבים הם מגדלור ערכי של נאמנות, אחריות ושותפות אזרחית. זוהי מחויבות הדדית, והיא אינה נעצרת בגבול.

הדרוזים בגולן, בלבנון ובסוריה רואים במדינת ישראל עוגן של יציבות, ולעיתים גם תקווה אחרונה. אם נחליט לעמוד מהצד כאשר הם נרדפים בשל דתם וזהותם – אנו שולחים מסר מסוכן לכל המיעוטים באזור: ישראל אינה מגינה על ידידיה.

על ישראל להוביל קו מדיני ולשלוח מסר ברור לשליט הסורי, שהיא לא תהסס להחריף את הצעדים הצבאיים אם רדיפת הדרוזים לא תיפסק. בנוסף, יש לצאת בקריאה פומבית ומיידית נגד הפשעים שמבצע אל־ג'ולאני כלפי הדרוזים. שגרירויות ישראל בעולם צריכות להציג את ההוכחות, לתעד את הרדיפה ולהציב את אל־ג'ולאני באותה שורה עם פושעי מלחמה כדאע"ש, בשאר אסד וחמאס. שתיקה ישראלית תתפרש כהפקרה.

באמצעות צדדים שלישיים, ישראל צריכה להמשיך להכניס מזון, תרופות ואמצעים להגנה עצמית אל האוכלוסיות הדרוזיות הנתונות לאיום. יש לבחון אופציה עם גורמים בינלאומיים או מול מדינות שלישיות – למתן מקלט זמני לדרוזים שנשקפת להם סכנה מיידית. גם אם קליטתם תיעשה במדינה אחרת, ישראל חייבת להיות היוזמת. לא לעמוד מהצד כשההיסטוריה חוזרת על עצמה.

אם יתברר כי פעולותיו של אל־ג'ולאני מתקרבות לגבול הגולן – על ישראל להבהיר כי תתערב. כוחות טרור קיצוני אינם יכולים לפעול באין מפריע בקרבת גבולותינו, ובוודאי לא כאשר הם פוגעים בבני ברית מובהקים.

לבחור צד

מעבר לעניין הדרוזי, אסור לשכוח שאל־ג'ולאני, למרות הניסיון להציגו כ"שליט אזורי לגיטימי", הוא פצצה מתקתקת. בדיוק כפי שהעולם התעלם מדאע"ש בראשית דרכו, כך הוא מתעלם מאל־ג'ולאני. כל עוד הוא שולט בסוריה, הוא ימשיך להיות מוקד משיכה לג'יהאדיסטים, חממה לטרור, ואיום ישיר על שכנינו וגם עלינו. אל־ג'ולאני לא יעצור, הוא חולם על ביירות, על ירושלים. הוא מתלבש בחליפה, אך נושא בליבו את אותה אידיאולוגיה חשוכה של אל־קאעידה.

אל־ג'ולאני התקרב בצעירותו לדת ואימץ את האידיאולוגיה הסלפית והסלפית־ג'יהאדית. בשנת 2004 הוא הצטרף לארגון אל־קאעידה בעיראק, ובסוף אותה שנה נעצר על ידי הכוחות האמריקאיים ושהה במעצר במחנה בוקה.

במהלך מעצרו, אל־ג'ולאני – שנולד בשם אחמד א־שרע – כתב מסה בת 50 עמודים שהסבירה כיצד לקיים ג'יהאד בסוריה, ואימץ את כינויו הנוכחי כדי להדגיש את מוצאו המשפחתי מהגולן. אחרי שחרורו מהכלא, המשיך להתקדם בפעילותו הג'יהאדיסטית, עד שמונה לראש המבצעים של אל־קאעידה במחוז מוסול בעיראק. בהמשך הקים בעיראק סניף מקומי של אל־קאעידה, ג'בהת א־נוסרה, תוך שארגון האם מספק לו נשק וכסף.

העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד מול רדיפה אתנית של בני מיעוט, במיוחד לא של מיעוט שבניו מגינים בגופם על גבולות מדינת ישראל. במאבק על דמותה של סוריה – ועל דמותו של האזור כולו – עלינו לבחור צד ברור. לא רק במילים, אלא במעשים. הדרוזים אינם לבד, הם אחינו ובני בריתנו, ועל ישראל להוכיח זאת כאן ועכשיו.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, נשיא אגודת תקשורת הרדיו של ישראל, בעבר כתב ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC