"אני נולדתי לשלום שרק יגיע, אני נולדתי לשלום שרק יבוא". ככה גדלתי, ככה גדלנו כולנו. דור אחרי דור, עם פסקול קבוע ברקע. השלום תמיד היה האידיאל – אבל אם נהיה כנים רגע, מה שאנחנו באמת רוצים זה פשוט לחיות בשקט במדינה שלנו. השלום לא היה מטרה בפני עצמה, הוא היה הדרך אל חיים רגילים. תמיד היה קונצנזוס סביב הרצון לשלום. הוויכוח היה רק על איך מגיעים אליו: איפשהו במנעד בין להושיט יד ועד לבנות קיר ברזל.
ואז נתקלתי במה שדוד בן־גוריון כתב כבר ב־1953, ונעצרתי: "השליטים הערבים אינם מבינים (ולא רק הם) – כל לחץ על ישראל מעלה ממעמקי הנפש זרמי מרץ ויצירה, שלא היו מופעלים בלי הלחץ. המצור והחרם הערבי עולים לנו בהוצאות יתרות, אבל הוצאות אלה מחזקות ומעמיקות את יסודות עצמאותנו".
בן־גוריון תיאר משהו עמוק מאוד: שהאויבים שלנו, בלי להתכוון, בנו אותנו. הלחץ, המצור, תחושת הסכנה – כל אלה לא רק שלא החלישו אותנו, אלא שימשו דלק והפכו את המדינה הצעירה הזו למכונה של קִדמה, של הישרדות, של חדשנות. ואז עולה מחשבה כמעט מטרידה: מה היה קורה לנו אם באמת היה שלום?
התקציב הביטחוני היה בוודאות יורד. הצבא היה ככל הנראה מאבד חדות. התעשיות הביטחוניות – אותן תעשיות שהמציאו את החץ, את כיפת ברזל, את מעיל רוח – אולי בכלל לא היו ממריאות. יחידות כמו 8200, שכיום הן הבסיס להייטק שלנו, אולי לא היו נולדות בלחץ קיומי. ובלי אותן טכנולוגיות צבאיות – האם בכלל היינו "אומת סטארט־אפ"?
נפט אין, מחצבים – לא משהו שאפשר לבנות עליו עתיד. מה כן היה מחזיק אותנו? מה היה הופך אותנו למה שאנחנו? ועוד שאלה מטרידה יותר: אם היינו מרדימים את השריר הביטחוני מתוך שגרת שלום – ואז פתאום, באיזו הפתעה בלתי נמנעת, השלום היה קורס? מה אז?
תמיד אמרו ששלום עושים עם חזקים. זה נכון. אבל אף אחד לא הבטיח ששלום ישאיר אותנו חזקים. ואת זה, כנראה, הבין בן־גוריון טוב מאוד כבר אז.
הכותב הוא נינו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל
[email protected]