אני נוהג לקרוא את כל הטוקבקים לדברים שכתבתי. אני קורא את כל התגובות, אפילו כשיש מאות כאלה למאמר אחד באתר מעריב. תגובות קוראים הן כמעט קדושות בעיניי. כל קורא הוא עולם ומלואו. למכתבים שנכתבים על נייר תמיד השתדלתי ועדיין אני משתדל לענות, לטוקבקים פחות.
לפעמים אני עושה לייק, לעיתים רחוקות אני עושה דיסלייק. רק במקרים מיוחדים, כגון שגיאה שקורא מצא, והוא צודק, אני עונה בהמשך לטוקבק שלו. עם זאת, יש תגובות שנקודות מוטעות מסוימות חוזרות בהן שוב ושוב. אני לא יכול לתקן בלי הרף. נקודה אחת כזו חוזרת לא רק בטוקבקים אלא באין־סוף מקומות.
הנה, למשל, מה שכתב קורא בשם נוני כתגובה למאמר שבו ביקרתי את מאבק השופט עמית בדמוקרטיה: “אני מניח שבתור מזרחי, מאיר עוזיאל אינו מכיר את קורות רפובליקת ויימאר. רצון העם היה שהיטלר יהיה קנצלר, ואף שופט לא יעמוד בדרכו של העם. מה שקרה אחר כך, אני מקווה שעוזיאל מבין ויודע. למרות שיש לי ספקות בנוגע לכך... את האמת, אני חושב שעוזיאל מתגעגע לדיקטטורה... בנוסח בגדד, עוזיאל?”.
הגיע הזמן לשים סוף לדיבור מהסוג הזה. אנשים אצלנו טוענים פעם אחר פעם שגם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות, וקורצים: כמו ראש ממשלת ישראל. די. בניגוד מוחלט לבחירת מנהיג דמוקרטי כמו נתניהו, וממפלגה דמוקרטית כמו הליכוד, היטלר ומפלגתו הודיעו מראש שהם נגד דמוקרטיה. היטלר הבטיח שלא תהיה דמוקרטיה, ואז תושבי גרמניה בחרו בו. על סמך הבטחות אלה.
היו אז בגרמניה שני כוחות גדולים שהבטיחו לבוחרים לחסל את הדמוקרטיה בגרמניה: המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הנאצית. המפלגה הקומוניסטית הייתה חזקה לא פחות מהמפלגה הנאצית, ומאורגנת היטב. עד היום קשה לי להבין איך היטלר הצליח למחוק את הכוח הגדול והמאורגן הזה כשהוא עלה לשלטון. למעשה, כמעט לא היה כוח פוליטי אמיתי בעד דמוקרטיה בגרמניה של 1933. כל הכוחות הגדולים “שאפו לשים קץ ל’שיטת המפלגות’ של הפוליטיקה הדמוקרטית”, כנאמר בספרו של איאן קארשו, “היטלר”.
יש המון ספרים על היטלר, החל מהספר הפופולרי שכמעט כל בן תרבות בישראל קרא, “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” מאת ויליאם שיירר. הציטוט לעיל מופיע בספר חדש יותר, אחד החדשים שבמחקרים הממוקדים בעליית היטלר לשלטון (“היטלר. 1889־1936: היבריס” הוצאת עם עובד).
סר איאן קארשו ממשיך ומתאר בספר הזה: “זמן מה שגו קבוצות עילית שונות באשליה שאפשר להרחיק את ההמונים לזמן בלתי מוגבל מכל מעורבות והשפעה על השלטון” (אם שאיפה של קבוצות עילית להרחיק את ההמונים ממעורבות והשפעה על השלטון מזכירה למישהו משהו, זה לא על אחריותי). מדובר בספר בן למעלה מ־670 עמודים שמתאר בפרטי פרטים את עליית היטלר לשלטון וחיסול הדמוקרטיה בגרמניה.
בישראל, לעומת זאת, הליכוד היא מפלגה דמוקרטית. הדמוקרטיה נמצאת בלב הערכים של המפלגה ומשתקפת בכל ההתנהגות שלה. למעשה, הליכוד היא מפלגה דמוקרטית יותר מרוב המפלגות בישראל. מנהיג המפלגה נבחר על ידי חבריה הרשומים הרבים. נתניהו לא מינה עצמו למנהיג המפלגה, אלא נבחר, ועשוי שלא להיבחר שוב אם מתפקדי הליכוד יעדיפו לבחור מנהיג אחר למפלגה.
כשהעם בוחר במפלגה דמוקרטית, אסור לבית המשפט למנוע זאת, אלא אם בית המשפט חפץ בדיקטטורה. האם יש בישראל מפלגות המתנגדות לדמוקרטיה? אולי המפלגות החרדיות הן כאלה במידה מסוימת. יש בישראל גם שרידים פוליטיים של מפלגה קומוניסטית. כידוע, הקומוניזם מתנגד בבירור לדמוקרטיה.
אם נבחן את המפלגות בישראל, נראה שהבחירות הדמוקרטיות אינן חלק מהמבנה הארגוני של רובן. רוב המפלגות הגדולות בישראל כיום הן “מפלגות מנהיג”. מישהו מקים מפלגה על שמו, קובע שהוא המנהיג, והוא בוחר את האחרים. מדוע בני אדם חופשיים שמאמינים ביתרונות הדמוקרטיה בוחרים במפלגות כאלה? נפלא ממני. לסיכום: כל השוואה בין הבחירה בביבי ובין בחירת הגרמנים בהיטלר היא בורות.