יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מדונלד טראמפ: הוא יודע בדיוק מה יגרום לעולם לעצור נשימה. זו לא אינטואיציה – זו אובססיה. כל צעד, כל הצהרה, כל טיזר – נועדו לדבר אחד: להשאיר את הסביבה במתח. ממשל טראמפ, גם בגלגול הנוכחי, לא מתפקד כממשל אלא כהפקת ריאליטי: אתה לא יודע מה יקרה בפרק הבא. הדבר היחיד שברור זה שאם אתה מרגיש שכבר התחלת להבין לאן זה הולך - אתה כנראה טועה.
זה לא מקרי. מדובר באסטרטגיה שלמה. טראמפ מכיר את החוק הראשון של שליטה בזירה התודעתית: כשהם מתמקדים בך – הם לא שולטים בסיפור. ולכן, הוא עושה הכל כדי לוודא שאף אחד לא יוכל לצפות את הצעד הבא. לא הצבא שלו, לא בעלי בריתו – ולא אויביו.
קחו לדוגמה את ההצהרה המפתיעה מהימים האחרונים: טראמפ הודיע שהאמריקאים מפסיקים לתקוף את החות’ים בתימן. זה קורה ימים ספורים אחרי שהחות’ים שיגרו טילים לעבר ישראל, אחד מהם פגע סמוך לנתב"ג. בתוך מציאות כזו, הציפייה בישראל הייתה ברורה: תגובה אמריקאית חדה. אבל במקום זה קיבלנו עסקת הבנות בתיווך עומאני, ו"סיום ההפצצות" מצד טראמפ, שמוכר אותו כהישג תבוני. המסר ברור - אל תצפו מאיתנו להוביל מלחמות של אחרים.
אבל זה לא נגמר שם. טראמפ גם עדכן שישנם "רק" 21 חטופים ישראלים חיים בעזה – לא 24, כפי שנטען עד כה. ההכרזה לא תואמה עם ישראל, לא גובתה בהסברים. פשוט שודרה. ככה. באמצע משפט. על הדרך.
ואם כל זה לא מספיק כדי לטלטל את הסיקור הבינלאומי – הוא גם הודיע שלא יבקר בישראל במסע הקרוב שלו למזרח התיכון. יעבור בערב הסעודית, בקטאר, באמירויות – אבל לא פה. למי שתהה אם טראמפ מתכנן איזון מחודש בין ציר המדינות הסוניות לישראל – זו לא רק תשובה, זו סטירה מצלצלת. אין אפילו ניסיון להסתיר אותה מתוך נימוס דיפלומטי.
וכמובן, כדי לסיים את החבילה, טראמפ השאיר אותנו עם הבטחה ל"הכרזה מאוד מאוד גדולה" שתגיע בקרוב. לא נאמר מתי, לא נאמר על מה – רק שזה יהיה "משהו שלא דיברנו עליו בכלל". כי למה להסתפק בעובדות, אם אפשר לייצר מתח?
קל לפרש את המהלכים האלה כאימפולסיביים, כסימן לכך שאין מדיניות. אבל זו בדיוק הנקודה – טראמפ מתנהל על פי עיקרון אחד: אמריקה תחילה, וכל השאר אחר כך. ההפתעות הן לא תופעת לוואי של שלטון כאוטי – הן האמצעי המרכזי לביסוס הכוח שלו. הוא מחליף מיקוד, שובר דפוסים, הופך את בני בריתו לתלויים, ואת אויביו למבולבלים.
ההתעלמות מהבקשה הישראלית לביקור, ההודעה העצמאית על החטופים והברית המרוככת מול החות’ים – כולם מאותתים על סדר עדיפויות חדש. טראמפ לא מסתיר את זה: אמריקה לא תספק רשת ביטחון אוטומטית, בטח לא אם היא לא משרתת את מטרותיו הפוליטיות הפנימיות.
אל תצפו לכלום
טראמפ יוצר מציאות שבה אי אפשר לבנות עליו. זו הדרך שלו ליצור שליטה. אם נתניהו בונה נרטיב על הכרעה, טראמפ בונה נרטיב על חוסר צפיוּת. והבעיה שלנו היא שנראה שלא הפנמנו את זה. כל עוד נמשיך לצפות שארה"ב תעמוד לצידנו מתוקף היסטוריה או ערכים – אנחנו עלולים לגלות מאוחר מדי, שדווקא ברגע האמת – היא הפנתה את המצלמה למקום אחר.
טראמפ פיתח לאורך חייו העסקיים תפיסה בינארית של העולם: או שאתה השולט או שאתה הנשלט. והדרך היעילה ביותר לשלוט היא להפוך את הסביבה לתלויה בך רגשית וקוגניטיבית. כשאנשים (או מדינות) אינם יודעים מה יקרה, הם מפתחים מה שהפסיכולוגים מכנים "תלות נרכשת" - תחושה שרק דרך הבנת רצונותיו של האדם החזק ניתן להשיג ביטחון.
המערכת הקוגניטיבית של טראמפ אינה פועלת על פי עקרונות אידיאולוגיים קבועים, אלא על פי תפיסת "עסקה" מתמדת. כל אינטראקציה נמדדת בשאלה אחת: האם זה מגדיל את כוחי או מקטין אותו? לכן, גם בני ברית קרובים עלולים למצוא עצמם מושלכים אל מתחת לגלגלים אם הם מתחילים לפעול בצורה צפויה מדי או עצמאית מדי.
לטראמפ יש הנאה ממשית, כמעט ממכרת, כשהוא גורם לאנשים להיות מופתעים, מבולבלים או כועסים. ומה שמעניין במיוחד הוא שהצורך בשליטה מתגבר כשטראמפ חש מאוים. ככל שהלחץ עליו גדל - כך יגדלו ההפתעות, השינויים הפתאומיים והצעדים הבלתי צפויים. זוהי תגובת הגנה פסיכולוגית: אם אף אחד לא יכול לצפות מה אעשה, אף אחד לא יכול לתכנן נגדי.
ישראל, כמדינה הנתפסת כבעלת ברית קרובה, עלולה דווקא למצוא את עצמה בחזית הטלטלה הזאת. לא כי לטראמפ יש משהו נגד ישראל, אלא כי עבור אישיות כמו שלו, הפגנת עוצמה כלפי מי שסומך עליך מעבירה מסר חזק יותר לכל שאר השחקנים בזירה: ראו מה אני מוכן לעשות אפילו לחברים שלי.
לניתוח הזה מתווסף גם היבט פסיכולוגי־חברתי מעניין. טראמפ פיתח מה שמכונה "אינטואיציה רגשית גבוהה" - היכולת לזהות במדויק אילו פעולות יעוררו את התגובות הרגשיות החזקות ביותר. זו אינה אמפתיה במובן המסורתי (הבנת רגשות הזולת מתוך דאגה), אלא מיומנות מדויקת בזיהוי כפתורי הלחץ הרגשיים של הקהל.
ישראל, וכל מדינה המבקשת לנווט את מערכת היחסים עם טראמפ, חייבת להבין: לא מדובר באדם שניתן לרצות באמצעות נאמנות או הזדהות אידיאולוגית. מדובר באישיות המונעת מהצורך העמוק להיות בלתי צפויה, בלתי ניתנת לשליטה, ובעיקר - בלתי ניתנת להחלפה - ושם ישראל צריכה לפעול.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה