השנה, בערב יום הזיכרון ויום העצמאות, רובנו מצאנו את עצמנו במקום רגשי שאנחנו לא רגילים להיות בו. לא בשמחה הנעימה של יום העצמאות, גם לא בעצב המאחד של יום הזיכרון – אלא בתוך מציאות סבוכה, מתסכלת, מתוחה.
מלחמה שלא נמשכת אבל גם לא באמת הגיעה לסיומה, חטופים שעדיין לא שבו הביתה, קיפאון מדיני, אובדן אמון בהנהגה ופיטורי ראש השב"כ שמעידים – יותר מהאקט עצמו – בעיקר על אובדן הדרך.
גם במישור הבינלאומי, דונלד טראמפ, שנחשב עם בחירתו לגואל העם היהודי, כבר מתחיל לעורר אצל כולנו ספקות לגבי מניעיו האמיתיים. משתרשת ההבנה שטראמפ פועל בעיקר עבור טראמפ. אין בריתות, אין מחויבות. מה שנראה לנו פעם יציב, כמו הקשר עם ארה"ב, פתאום נראה פחות מובן מאליו, במיוחד על רקע השיחות של האמריקאים עם איראן.
הצפה של בלבול, מהולה בייאוש, בשני הצדדים. התחושה הכללית היא שהאדמה שעליה עמדנו כבר לא מוצקה כמו שהתרגלנו לחשוב. האירועים מאז 7 באוקטובר יצרו שבר בתחושת הביטחון, בזהות הלאומית ובאמונה במערכות שאמורות להגן עלינו.
פיצול רגשי מתרחש כשאנחנו מתקשים להחזיק רגשות מנוגדים בו־זמנית. לכאורה, זה טבעי שנרגיש גם עצב על האובדן וגם גאווה על מה שבנינו. גם כאב על המחיר, וגם אהבה למה שיש לנו. אבל במציאות של עומס רגשי, תחת טראומה לאומית ואי־ודאות מתמשכת, המוח שלנו מתקשה להכיל את המורכבות. במקום להרגיש גם וגם, אנחנו מתפצלים: או שוקעים בייאוש וציניות, או נדחקים לאשליה של "הכל יהיה בסדר" רק כדי לשרוד את היום.
דיסוננס קוגניטיבי הוא הפער הכואב שבין מה שהאמנו בו לבין מה שאנחנו רואים בעיניים. אם האמנו ש"המדינה תגן עלינו", ש"אנחנו מאוחדים", ש"ידידתנו הגדולה תישאר תמיד לצידנו" – אבל אז חווינו שבירה של האמיתות האלו, נוצר בתוכנו חיכוך שקשה להכיל.
המוח שלנו לא אוהב דיסוננס כזה, ולכן הוא מנסה לסדר את המציאות או את המחשבות כדי להפחית את המתח. חלקנו משנים את דעתנו על המדינה, חלקנו מתרצים את הכישלונות בנסיבות, חלקנו פשוט מתנתקים רגשית כדי לא להרגיש כלום.
הבעיה היא שהפיצול והדיסוננס לא נעלמים. הם פועלים מתחת לפני השטח. הם מסבירים למה קשה לנו כל כך להזדהות עם סמלים שהיו פעם ברורים מאליהם, למה יש תחושה שהדגלים השנה כבדים יותר, ולמה אפילו המילה "עצמאות" מצריכה מחשבה מחודשת.
להמשיך בכל זאת
אם בעבר יכולנו לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות בטקס מכובד ובצפירה אחת, השנה המעבר הזה נראה כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר לחגוג כשעדיין יש חטופים בעזה? איך אפשר לשמוח כשעדיין נלחמים בחזיתות? ואיך אפשר להרגיש גאווה כשהמערכות קרסו?
דווקא כאן נוצרה הזדמנות פסיכולוגית עמוקה: להפסיק לחפש ודאות פשוטה, ולהתחיל להחזיק את המורכבות. להבין שהיכולת להרגיש גם כאב וגם תקווה באותו הזמן היא לא חולשה – היא חוזק. להכיר בכך שהאהבה שלנו למקום הזה נבחנת דווקא כשהיא כבר לא מובנת מאליה, כשהיא דורשת מאיתנו מאמץ רגשי מודע.
העצמאות השנה איננה חגיגה נטולת כאב. היא בחירה מודעת שלא לברוח מהמציאות, אלא להישאר מחוברים אליה – גם כשהיא קשה ומבלבלת. לא בשם נוסטלגיה ריקה, אלא בשם היכולת שלנו להיות אנשים בוגרים שמבינים שהחיים עצמם תמיד מחזיקים סתירות.
אולי זו המשמעות האמיתית של עצמאות בשנה הזו: לא חירות פוליטית חיצונית, אלא חירות פנימית. החופש לבחור להישאר מחוברים גם כשקשה. החופש לבכות וגם להאמין, לכעוס וגם לאהוב, לדרוש שינוי וגם להוקיר את מה שיש. זו עצמאות שלא תלויה בנסיבות חיצוניות, אלא בבחירה פנימית שלנו – להכיל את המורכבות של החיים כאן, בכל עוצמתה.
דווקא עכשיו, דווקא מהמקום הזה, אפשר להתחיל לבנות משהו חדש. דווקא כשהכל נראה חסר תקווה, אפשר לגלות סוג אחר של תקווה – לא תקווה תמימה שהכל יהיה בסדר, אלא תקווה בוגרת שנוכל להתמודד עם מה שיבוא, יחד. זו אולי המתנה הגדולה ביותר שיום העצמאות ה־77 שציינו אתמול יכול להעניק לנו: האומץ להרגיש הכל, ולהמשיך בכל זאת.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]