1. בבוקר פורים, בפאתי מגרש החניה של אולפני הרצליה, הבחנתי בשניהם, מחובקים, מחייכים ומאושרים. היו אלה שרון שרעבי, אחיהם של מנצח השבי אלי שרעבי ושל יוסי שרעבי ז"ל שנרצח בעזה, ונירה ונקרט, אמו של מנצח השבי עומר ונקרט. התבוננתי בהם מרחוק, בשניים שכולנו מכירים שהפכו לגיבורים בעל כורחם, שבכינו איתם באולפן ובכיכר, שהתפללנו איתם וקיווינו איתם.
ניגשתי אליהם וחיבקתי אותם והבענו תפילה שכשם ששב אליהם חיוכם ואושרם, כך כל משפחות החטופים יחייכו בקרוב ויקבלו את יקיריהן הביתה - מי לשיקום ומי לקבורה - ושהסיוט הזה יגיע לסופו. זה בהישג יד ויש לזה מחיר - והוא כבד. הוא תשלום מלא על ההפתעה, הקונספציה וההפקרה בבוקר ההוא, מחיר הכישלון והחידלון המתמשך. זה בידינו ואין לנו ברירה.
אני מניח שבנימין נתניהו גם רוצה מאוד, אבל מנגד אין לו רצון וכוונה שממשלתו תתפרק על זה, והוא אינו סומך על רשת הביטחון של יאיר לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן. הפוליטיקה, הבייס והשלטון חשובים יותר.
לכן אין ברירה אלא לשאת עינינו ותפילותינו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לשליח סטיב וויטקוף ולרצון שלהם לסיים את האירוע בעזה ולהתקדם לאתגרים נוספים. אנחנו צריכים להחזיר את כולם תמורת הפסקת המלחמה, תוך שאנחנו נשבעים לעצמנו שוב, שמיד לאחר ההפרה הראשונה נשמיד את בני המוות של חמאס. זו חובתנו השנייה לאחר הראשונה – השבת החטופים.
2. בחסות המלחמה, כשאנחנו שכולים, מדממים, משרתים, מתמודדים, עקורים, פצועים וניצבים מול שבע חזיתות שונות, כשיוקר המחיה מאיים כאן על אוכלוסיות גדולות, כשאנחנו טרודים עד צוואר בענייני חיים ומוות, כלכלה וביטחון – דוהרת הממשלה קדימה עם ההפיכה המשטרית והפעם במלוא המרץ, מנצלת את עייפותה של החברה הישראלית ואת עיסוקה באבלות, בהחלמת הפצועים ובשיקום ההריסות בצפון ובדרום.
יריב לוין ושמחה רוטמן דוחפים קדימה, ניתן להעריך שבהנהון ראש של ראש הממשלה נתניהו, שזוחל אף הוא עם משפטו אחרי המשטרה, הפרקליטות, התקשורת אל בית המשפט העליון. הוא ירצה להגיע אליו כשהוא תחת שליטה, כדי שלא יופתע מהתוצאות. והדהירה הפוליטית הזאת, עם החקיקה שהופכת אותנו לדמוקרטיה מינוס, מאיימת שוב על החברה הישראלית, והמאבק עלול שוב לחדור לתוך שורות הצבא הסדיר וצבא המילואים בתקופה הכי לא טובה שיש.
ואני אומר לכם, שאי־ההסכמה עם מינויו של יצחק עמית לנשיא העליון והחרמתו, מתכתבות לגמרי עם אי־ההסכמה של נתניהו ולוין לוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון - והיא המבואה לטענה הקרובה של נתניהו ש"רוב העם לא מסכים לוועדת בחירות מרכזית בראשות שופט עליון". אתם כבר מבינים לאן זה הולך, ואת זה חייבים לעצור כמעט בכל דרך דמוקרטית שיש. לפני שיהיה מאוחר.
3. ביום רביעי האחרון, מעל דוכן הנאשמים, הרים שוב הנאשם נתניהו את קולו על השופטים ונזף בהם שהם לא מעניקים לו את הבמה לפרק אחת לאחת את הטענות נגדו. "לקחו ממני את חיי", אמר לשופטים - ומיד אחר כך הזכיר לו ברק סרי בטוויטר שלא את חייו נטלו, אלא את חייהם של ילדי משפחת ביבס, של יוסי שרעבי ושל אחרים.
נתניהו הפך את תא הנאשם לבימת מסיבת עיתונאים וחיזוק הבייס, אבל ככל שהוא מתקרב לחקירה הנגדית, הוא נלחץ יותר ויותר ויודע שזה לא הולך להיות טיול בפארק ביום שמש מלטפת. נתניהו נוהג באולם המשפט כבעל הבית של בית המשפט והשופטים. פרקליטו לא אוהב שמכנים אותו "הנאשם", והוא עצמו מנסה לשלוט בימי המשפט, בשעות המשפט ובכותרות שיוצאות ממנו, בינתיים.
בערב שבת האחרון הזדמנתי לארוחת ערב בירושלים עם כ־20 שופטות ושופטים פדרליים מארה"ב שביקרו בישראל, כולם בכירים ביותר ומונו בשנים האחרונות על ידי הנשיאים טראמפ, ג'ו ביידן וברק אובמה. סיפרתי לשופטת הפדרלית שישבה לצידי על התמשכות משפטו של נתניהו, על סעיפי האישום, על הקצב של הדיונים ושאלתי אותה כיצד זה היה מתנהל בארה"ב באולם שלה, למשל? והיא השיבה שזה היה נגמר כולל כל העדויות בתוך חצי שנה עד שמונה חודשים לכל היותר. לא מאמינים לי? תשאלו את חברי עו"ד ציון אמיר, שישב לצידי בשיחה.
4. אירוע אי־קידומו של תא"ל דניאל הגרי והסערה שקמה בעקבות ההודעה על פרישתו מצה"ל, עוררו בי צער גדול: גם על תא"ל הגרי שהוא אדם, קצין ומפקד משכמו ומעלה, שעשה במקצועיות ובמסירות תפקיד קשה, תובעני וכפוי טובה בתקופה הקשה ביותר של מדינת ישראל וצה"ל, והוא בהחלט יכול היה לקבל על כך הערכה וקידום; וגם על הרמטכ"ל החדש רא"ל אייל זמיר, שבתוך דקה הפך ברשתות החברתיות מהאיש שמונה בהסכמה לאומית רחבה לשקם את הצבא, להתאים אותו למציאות המשתנה ולהוביל אותו לניצחון - ל"סמרטוט רצפה של שרה נתניהו", ל"מריונטה של בלפור" ול"עושה דברו של ברדוגו".
אני חושב שאני מכיר מצוין את רא"ל זמיר, קצין מקצועי, ממלכתי, ערכי וישר כמו סרגל ולפניו מבחנים רבים, גם בתחום הממשק הרגיש עם הדרג הפוליטי. בפני זמיר תקופה קשה ומאתגרת, ובפני הגרי - מרחב פעולה והשפעה כמעט אינסופי בחברה הישראלית ובמדינה, ואני מקווה שנראה אותו שם.
ובינתיים, כמה משפטים על מדינת ישראל ויחידת דובר צה"ל ב־2025: היחידה הזאת, שהייתה לי הזכות לעמוד בראשה, מרכזת עוצמות יתר מדינתיות בתחום ההסברה באופן לא תקין, לא דמוקרטי ולא ראוי. כשישראל ללא משרד הסברה וללא מערך הסברה לאומי – נותרת מלאכת ההסברה הלאומית בארץ, בעולם וברשתות בידי קציני וחיילי דובר צה"ל במדים. הסיטואציה הזאת גורמת לכך שהפוליטיקאים לוקחים אליהם את אור הזרקורים בהצלחות, ודובר צה"ל באסונות ובטרגדיות. וכשהוא אומר אמת לציבור – הפוליטיקאים מסמנים אותו. זה קרה עם הגרי וקרה עם חלק מקודמיו.
אם נתניהו היה משקיע בהסברת מדינת ישראל ולו רבע מהמשאבים - זמן וכסף - שהוא משקיע בעצמו ובתדמיתו, מצבנו היה טוב יותר. תודה, תא"ל דניאל הגרי. ברוך הבא, תא"ל אפי דפרין.
5. השתתפתי השבוע בכנס המנהיגות הקיבוצית בים המלח וערכתי על הבמה שיחת השראה עם יו"ר קיבוץ ניר עוז, אסנת פרי, ועם דורון אדמתי מכפר עזה. שניהם שכלו את יקיריהם בטבח הנורא. מולי באולם - תנועה שכולה, מדממת, שאיבדה מאות חברים שנרצחו ונפלו בקרב, מאות פצועים, קיבוצים שהועלו באש ונבזזו, מנהיגי קיבוצים בדרום ובצפון שנעקרו מבתיהם, אבל כולם חדורי אמונה ותקווה, נחושים לבנות ולהיבנות, גדולים וחזקים יותר.
בתום השיחה ביקשתי לומר למנהיגות הקיבוצית כמה מילים מהלב שאני משתף אותם פה עימכם: "הוכחתם שקהילה חזקה ומלוכדת איננה ניתנת לניצחון. כשם שהאסון החל בקיבוצים, כך התקווה והבנייה מחדש יבואו מהקיבוצים. כל מי שחשב שהקיבוצים הפכו לשכונות של וילות עם שער צהוב, הבין ב־7 באוקטובר שמאחורי השער ישנם אנשים שהם השכפ"ץ של המדינה, מוציאי לחם מן הארץ, ציונים, פטריוטים, חלוצים, שחולמים ומגשימים.
התנועה הקיבוצית בנתה את המדינה הזאת ועיצבה את גבולותיה, והיא תעשה זאת שוב מחדש עם שותפים מהעיר ומהכפר, כחלוצה לפני המחנה. חברות וחברי הקיבוצים התנחלו בלב אזרחי ישראל, ומעשיהם הפכו מופת - ואת זה אסור לאבד. אני קורא להקמת 'חוג ידידי הקיבוץ בישראל', שיהיה מעורב, מעורה, שיתמוך ויסייע כדי שממש כמו אז, נצא משואה לתקומה".
6. נדמה לי שזה היה ב־1968 ואני אז בן 9, ילד חולה בצהבת שמאושפז במחלקת הילדים של בית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. בניגוד להיום, ההורים לא רבצו ליד מיטת הילד לאורך היממה. והנה בחלון אני רואה את ילדי תל אביב נוהרים בהמוניהם עם הוריהם בשלל תחפושות לעבר רחוב אלנבי כדי לצפות בעדלאידע המפורסמת של תל אביב. ואני ילד שכונות לא פראייר, ירדתי עם הפיג'מה לרחוב, השתלבתי בהמון ודהרתי לעדלאידע.
הבהלה בבית החולים הייתה גדולה, ולזיכרוני חלפו שעות ארוכות עד שמצאו אותי והחזירו אותי למחלקה. שנהיה טובים וראויים. פורים שמח ושבת שלום.