גדי איזנקוט חייב להיות המנהיג הבא של ישראל. חבל שהוא לא חושב כך. איזנקוט הוא אדם משעמם, במובן הכי מרענן של המילה. בראיונות הוא לא עונה בכותרות, לא עושה ספינים, לא פופוליסט ולא רודף אחר קרדיטים. הוא לא כל הדברים שאנחנו רגילים שפוליטיקאים עושים עלינו כשהם מדברים איתנו. איזנקוט יכול להיות התיקון שישראל חייבת.
אחד הדברים הכי בולטים בו הוא ענייניות. תכונה שאינה סקסית ולא טלגנית. קשה להוציא כותרת מאדם ענייני. הוא מנתח את המצב ואומר את דעתו במשפטים ארוכים יחסית ובגובה העיניים. כששואלים אותו על בנימין נתניהו, הוא לא תוקף אוטומטית כמו יאיר לפיד או יאיר גולן. הוא מתייחס לטענה ועונה עליה. זה לא מובן מאליו בפוליטיקה הישראלית כיום.
בזמנו הוא התנגד לעסקת שליט. גם אז מטעמים ענייניים. “שליט היה חייל בטנק", אמר. כיום הוא בעד עסקה, וחושב שמתווה נתניהו הוא נכון. מטעמים ענייניים. הוא צדק אז וצודק גם עכשיו.
“אני מבין את אלה שמתנגדים, זה הסכם קשה מאוד, זה לא הסכם פשוט... אחרי שאני רואה את שמות האסירים... שגרמו להרג אזרחים, אבל אין ברירה, צריך לשלם את המחיר", אמר בריאיון ל"פגוש את העיתונות״ בשבת שעברה. הוא לא מבטל אף אחד, להפך. הוא נותן מקום לאלה שחושבים הפוך ממנו. הוא מבין אותם.
על אחריותו למחדל, כרמטכ"ל לשעבר, אמר “אני שואל את עצמי שאלות קשות". כשמסתכלים על איזנקוט, אפשר להאמין לו. לו היה מחובר לפוליגרף, המחט הייתה נרדמת. בשבילו אמת וכנות הן הדרך היחידה לענות לשאלות.
“כשנכנסתי לתפקיד הרמטכ"ל, יזמתי עם אייל זמיר, הרצי הלוי ואמיר אשל תוכנית מכת ברק, קיוויתי שזו מכה שחמאס לא יעמוד על הרגליים. לצערי, זה לא בוצע". גם לצערנו.
אסור לטעות בדיבור השקט, בחיוך המבויש או בשיקול הדעת המעט מתיש שלו. הוא לא אנמי או חלבי. כשהיה מפקד פיקוד הצפון, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הגה את “דוקטרינת הדאחיה", שאפשר גם לקרוא לה חרבו או דרבו או בעל הבית השתגע. לפי התוכנית, צריך להפעיל כוח לא פרופורציונלי וא־סימטרי על ארגוני הטרור, בראשם חיזבאללה.
כשמסתכלים עליו רואים אדם הגון, ישר, אמיץ, שקול, חכם, חרוץ, צנוע ונאמן. אלה מילים שלקוחות מתעודת סיום שנה של תלמיד שאף אחד לא שם לב שהוא קיים. כשהציעו לו להיות רמטכ"ל, הוא אמר שאינו בשל וביקש שייתנו קודם לגנץ. הוא כמו הדמויות בתנ״ך שצריך להתחנן בפניהן שיגיעו למלוכה ושייטלו יוזמה, כמו שאול שנחבא אל הכלים או משה רבנו עם ה"מי אני כי אלך לפרעה?".
הוא לא מדבר אל ה"בייס", כי אין לו. זה אדם שייתן צ'פחה ברחוב למי שהוא מכיר. משולל גינונים וגנדרנות. הוא לא למד משחק אצל ליליאן ווילדר בניו יורק. סביר שגם אין לו מושג מה הקשר בין משחק לאיש ציבור ואינו ער לתיאטרון שיש בפוליטיקה. נראה שכשהוא מדבר בטלוויזיה הוא כלל לא מתייחס למצלמה.
הוא לא נזהר מלהגיד דברים שעלולים לפגוע בו, להפך. לפני חודש אמר שצריך לבטל את שיטת הסניוריטי בבית המשפט, ושהמועמד של יריב לוין לעליון עושה רושם של אדם טוב. נרשמה התאבדות קולקטיבית במערך הדוברות של המחנה הממלכתי. אבל זה האיש - הוא לא מחנאי, הוא פשוט ענייני.
יממה לפני שהתראיין ל"פגוש את העיתונות", ניר ברקת שחרר את התשובה הרעה, המטומטמת והמקוממת ביותר שפוליטיקאי אמר בדורות האחרונים - “היו לי דברים חשובים יותר לעשות" מלצפות בריאיון עם משוחרר השבי, אלי שרעבי. מאוחר יותר התנצל.
המרחק בין איזנקוט לברקת הוא בדיוק כמו זה שבין ישראל שלפני, לזו שצריכה להיות אחרי. הדמויות הרעות, החלולות, שעדיין מאכלסות את הציבוריות הישראלית חייבות להיעלם. חלקן בגלל אחריותן, אחרות בגלל התנהגותן, בגלל גסות הרוח, ערלות הלב, הזוהמה הציבורית, הבוז למשפחות החטופים והדציבלים הבלתי נסבלים. איזנקוט יכול לשמש כפומפה אנושית, לנקות, להיפטר ולגרוס את כל הסחי והמאוס.
הוא יכול להיות מקובל גם על ליכודניקים ואפילו על ביביסטים מושבעים. אבל הוא לא נמצא שם עדיין על הבמה כמועמד. העם לא תופס אותו כאמביציוזי עם סכין בין השיניים. ובעיקר, חבל שיש מישהו אחד שבגולמנותו וביוהרתו מפריע לנו ולו - בני גנץ.