בשנים האחרונות נתקפה ישראל במגפת נוסטלגיה. זה התחיל בחזרתה של "זהו זה" בתקופת הקורונה, שהפכה לרצועה קבועה ב"כאן 11" ולאחד המופעים המבוקשים בעיר, והמשיך עם "שוקולד מנטה מסטיק", "לא כולל שירות", והשיא כמובן - איחוד של כוכבי הכבש השישה עשר, שכל מופע אליו הפך לסולד-אאוט תוך דקות בודדות.
אפשר היה לצפות ששיתוף הפעולה החדש של תזמורת המהפכה עם יוני רכטר יצטרף לאותו קו נוסטלגי, כמעט מתבקש היה להפוך אותו לעוד מופע שפורט על מיתרי הסנטימנטליות הישראלית, ומאפשר לקהל של מאות זרים לשיר בלב אחד ובפה אחד שירים שהרבה ישראלים יודעים בעל פה.
אבל "העיקר זה המילים" עושה בדיוק ההפך. "הקהל שלנו הוא קהל סקרן, שאוהב שמפתיעים אותו", אומר זהר שרון, המנהל האמנותי של התזמורת (לצד רועי אופנהיים, שגם משמש כמנצח). ואכן, התמהיל של הערב מפתיע. את הקטלוג האדיר של יוני רכטר אפשר לפרק בהרבה דרכים: שירי אהבה, שירי ילדים, שירים מלאי הומור. אבל "העיקר זה המילים" מתמקד בשלושה משוררים שרכטר הלחין משיריהם: דליה רביקוביץ', אברהם חלפי ועלי מוהר.
הבחירה הזו מרמזת שלא רק הקהל סקרן, אלא גם התזמורת. החלק הראשון של המופע, שמתמקד בשירה של דליה רביקוביץ'. את שיריה של רביקוביץ' הלחין רכטר לפני כעשרים שנה, והם הוקלטו כסקיצות על ידי יעל צבי, יעל נחשון ואיתי פרל. כך הם נשארו עד ה"בכורה הגיאו-גלקטית", כפי שניסח זאת זהר שרון. זו פתיחה אמיצה למופע, ומכיוון שמרבית הקהל לא הכיר את השירים (לפחות לא מספיק כדי לדעת את כל המילים בעל פה), הדממה באולם הייתה מכשפת.
יוני רכטר עצמו הוא נמצא על הבמה רק לסירוגין, וביתר הזמן מבצעים את שיריו איה כורם ואלון עדר הנהדרים. עבור כל יוצר אחר בקנה מידה דומה זה היה עלול להתפרש כזלזול בקהל, אבל במקרה של רכטר ברור שלא הוא עומד במרכז הבמה - אלא המוזיקה שהוא יצר.
החלק השני של ההופעה, שמתמקד בשיריו של אברהם חלפי, מקדם את הקהל לעבר המיינסטרים. אמנם השיר המוכר ביותר של חלפי, "עטור מצחך", נעדר מהסט-ליסט, אבל אנחנו קהל שאוהב שמפתיעים אותו, לא? במקום השיר הקלאסי קיבלנו את "זהב שחור" - התשובה הנשית לשיר שכתבה איה כורם. כורם סיפרה שזה היה חלום נעורים שלה להופיע עם רכטר, וכולנו הרווחנו שהיא זכתה להגשים אותו.
אחד העיבודים המוצלחים ביותר בהופעה, לטעמי, היה "שיר יונה על חלוני" (במקור, בשני ביצועים נפרדים - אריק אינשטיין ושל יהודית רביץ). "שיר יונה על חלוני" הוא שיר תפילה במובן מסוים, תפילה לצדק, תזכורת ש"יש בו במי שחלש מן האנושי, אנושי", ותחינה - "ירדו נא שמים לשבת כאן עם הילדים ברחוב". במובן אחר הוא מבטא נבואת זעם - על ניכור חברתי, על אדישות ועל אכזריות.
הוא הולם מאוד את המצב שלנו, בלי להתכתב יותר מדי בבירור עם האקטואליה, ומסתיים בשאלה שבטח ישראלים רבים (אך לא מספיק מהם) שואלים לעיתים קרובות: "האם כל חיי אהיה שונא? למי?". העיבוד המקורי של השיר נע בין רוק למוזיקה קלאסית של המאה ה-20, עם ליווי רווי דיסוננסים ותחושת מתח שהולכת וגוברת במוטיבים חוזרים עד ההתפוצצות בסופו. ובגרסתה של יהודית רביץ הוא כבר עבר עיבוד לתזמורת צנועה.
הגרסה של "המהפכה" שומרת על חלק מהמוטיבים המוכרים, אבל מצליחה לחדש. היא מתחילה בלחישות, שמושמעות בהגברה מאחורי הקלעים, של חלקי משפטים מהשיר, שהולכות ומתרבות ועולות זו על זהו. הלחישות יוצרות את אותו מתח שיוצר בגרסה המקורית הדהוד קליד הפסנתר הבודד בגרסה המקורית, שכן הן מקשות על זיהוי השיר.
השיר המקורי (בעיקר בגרסתה של רביץ) הוא אחד האהובים עלי, ולעיתים נמצא למשך שעות ב"ריפיט" בספוטיפיי, ובכל זאת נתפסתי מופתעת. וזו הייתה הפתעה נהדרת (חברתי שהגיעה איתי להופעה תוכל להעיד, שקפצתי בכיסא ונעצתי בה מבט מטופש).
כל חלק בהופעה נפתח בקטע אינסטרומנטלי שכתב רכטר עבור המופע בהשראת המשורר, והבולט בהם היה זה שהוקדש לעלי מוהר. הנעימה שהלחין רכטר למוהר מבוצעת על ידיו בלבד בפסנתר, כראוי למי שחלק איתו קשר ארוך שנים - מקצועי ואישי.
"ההסתלקות שלו השאירה אותי בלי פרטנר", סיפר לפני כמה שנים בריאיון, וחברתי (שהיא אנציקלופדיה מהלכת לכל הקשור ביצירתם של השניים) האירה שהנעימה מתארת היטב את הקשר שלהם, מהמפגש, היצירה המשותפת - והסוף הפתאומי והמר (מוהר נפטר ב-2006 בגיל 57 מסרטן בלבלב).
החלק השלישי והאחרון הוא החלק שבו הקהל התעורר לחיים, והצטרף, כמתבקש, ושר כל מילה. זה היה המקום לשירים המוכרים ביותר, בהם "נגיעה אחת רכה", "שוב היא כאן" וכמובן "שיר נבואי קוסמי עליז". יש רגע קסום שמתרחש בין מאות אנשים זרים ששרים כאיש אחד, וגם לקהל שאוהב שמפתיעים אותו מגיע להתרפק קצת בנוסטלגיה. אבל המינון הזהיר שלה, מנע את הסכנות הכי גדולות שטמונות בה: קיפאון או רגרסיה, שהן ההפך המוחלט של המהפכה.
לא קשה להבין למה הנוסטלגיה הולכת יד ביד עם מציאות מורכבת שרוויה בחוסר ודאות. הנוסטלגיה מספקת לנו חזרה למקום בטוח, שממרחק הזמן נראה פשוט הרבה יותר ומוכר, אבל טוב לדעת שיש עוד ביקוש בישראל לסקרנות.
העיקר זה המילים – מנגנים עם יוני רכטר. מנצח: רועי אופנהיים. משתתפים: יוני רכטר, איה כורם, אלון עדר, מקהלת בת-קול ותזמורת המהפכה. 26.7, היכל אמנויות הבמה הרצליה, 27.7, האופרה הישראלית