שנה חלפה מאז שהלך לעולמו חיים כהן, הלא הוא אדם, מכוכבי הפופ הגדולים שידעה המדינה. הוא זרח בשמי המוזיקה המקומית בשנות ה־80 וה־90 עם שלל להיטים (“סוד”, “אין מוצא”, “מצטער”, “נוסע רחוק”, “שקיעה אחת”), קול מחוספס, מראה מצודד ובנדנה. אדם נפטר ב־27 ביוני 2024, בגיל 64, לאחר מאבק במחלת הסרטן, והותיר אחריו לבבות שבורים של מעריצות ומעריצים שנשארו נאמנים לו וליצירתו עד היום.
“עכשיו הגעגוע יותר קשה ממה שהיה. הזמן פה פועל הפוך, הוא לא מרפא את הפצעים, אלא מעמיק אותם”, אומרת מירי פרלמן, חברתו הקרובה של אדם, מי שהייתה מנהלתו האישית (לצד שלמה צח) ואף יצרה את סרטי התעודה שעסקו בו “חיים ואדם” (2010) ו”בלדה לחיים” (2024). “אז ממרחק של שנה, עכשיו אני מתפרקת וצריכה לאסוף את השברים. במשך כל התקופה שבה הוא התמודד עם המחלה שמתי את הרגשות שלי בתוך מגירה, סגרתי אותם ולא הרשיתי לעצמי להיות אמוציונלית. רציתי רק לתת את כל הלב והנשמה בשבילו, להיות שם לצידו. לא בכיתי לידו לרגע, רק צחקנו ודיברנו. גם זה היה קשה לי מאוד”.
איך הכרתם?
“מהיום שהגעתי לתל אביב ב־1989 ועד יומו האחרון של אדם עבדנו יחד ויצרנו יחד. היינו מעין משולש כזה: שלמה צח, אדם ואני. צעדנו יחד בתוך ההצלחות, הכישלונות, הכאב והשמחות. כשהשתחררתי מהצבא והגעתי לתל אביב התחלתי לעבוד במשרד של שלמה צח. אלה היו זמנים שבהם אדם לא היה מסוגל לצאת מהבית בגלל טירוף המעריצות שרדפו אחריו, ואני הייתי דואגת לכל צרכיו. מאחורי הקלעים הוא היה אדם נדיב בצורה שקשה לתאר, והטרפת סביבו לא נגעה בטוב הלב שלו. הוא היה צנוע מאוד ולא הבין מה פשר הטירוף. הייתה דואליות באישיות שלו. מצד אחד, היה חיים כהן, זה שרוצה שקט, ומצד שני היה אדם, הזמר שרוצה לכבוש את העולם. תמיד היו בו שני הצדדים האלה. הוא דיבר לא פעם על היותו דור שני לניצולי שואה, ועל כך שאמו, שסבלה ממאניה דיפרסיה ואושפזה כמה פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, השפיעה עליו. היו שריטות שהוא סחב מהבית. זה היה מהותי אצלו, כאב שהוא התמודד איתו ועיצב במידה רבה את אישיותו”.
הוא תמיד טען שמעולם לא הסתיר את נטיותיו המיניות, על אף שהוא יצא באופן רשמי מהארון רק ב־2007. בשנות ה־80, לפני פריצתו לתודעה, היה נשוי במשך תשעה חודשים למיכל דנינו. עד כמה הנושא הזה היה אישיו מבחינתו?
“הוא תמיד הלך עם הלב שלו והרגיש מאוד בנוח לדבר על המיניות שלו. זה אף פעם לא היה אישיו עבורו בכלל. זו, לדעתי, גדולה של בן אדם. הוא לא פרסם את זה בראש חוצות, אבל זה לא היה משהו שהוא התעסק בו”.
החיבוק הכי חם
מירי פרלמן טוענת שעם יציאת הסרט התיעודי “חיים ואדם” ב־2010, הרבה אחרי שנות הזוהר של אדם, הקריירה קיבלה תפנית: “הוא עשה פרויקטים שעניינו אותו יותר, אבל הוא רצה לעשות עוד. רצה מאוד להשתתף בסדרות טלוויזיה ובתיאטרון, והוא לא מיצה את זה. בצעירותו הוא למד ב’בית צבי’ ותמיד תהה מה היה קורה אילו בחר בנתיב של שחקן תיאטרון. הוא גם עבד תקופה מסוימת כמנהל בידור בספינה, משהו שהוא עשה עבור פרנסה. לא היה אכפת לו לעשות חלטורות, למרות שהמקום שלו היה יותר להופיע בהיכלי תרבות. הוא ידע מתי להנמיך ווליום כדי להתקיים. הוא היה שורד. הוא היה מאוד אהוב לאורך כל השנים, אבל הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם הוא ידע עד כמה הוא אהוב”.
באמצע שנות ה־90, כשימי הטירוף היו מאחוריו, פנה אדם להשתתף בהצגות ילדים (בראשן “הקוסם”) וכיכב לצד דפנה דקל, צחי נוי, דניאל ארליך ועוד בסדרת הטלוויזיה לילדים “פלאי קלעים” (1992־1995). החברות עם דקל, שהחלה לפני כן והתעצמה במהלך הסדרה, נמשכה עד יומו האחרון של אדם.
“ב־1987, כשהגעתי למשרד של שלמה צח עם שחרורי מלהקת הנח”ל, אדם היה בימים החזקים של הכוכבות שלו, ושלמה לקח אותי לראות הופעה שלו”, משחזרת דקל. “בסוף ההופעה, כשכל המעריצות צורחות סביבו, שלמה הציג אותי בפניו, ואדם ניגש וחיבק אותי את החיבוק הכי חם. זה לא שהיה לו אינטרס כי עדיין לא עשיתי משהו בקריירה. הוא פשוט חיבק אותי לתוך המשרד ולתוך החיים שלו. הוא היה אדם מלא אהבה, עם לב פתוח ורצון לעזור לכולם תמיד. היינו מנהלים שיחות נפש עמוקות”.
כמי ששיחקה לצידו, לדעתך הוא מיצה את יכולות המשחק שלו?
“הוא היה שחקן מרהיב בעיניי, פרפורמר ענק, ואני חושבת שהקהל לא זכה לראות רבע מהיכולות שלו. הוא לא קיבל מספיק במה כשחקן, לא לקחו אותו לתפקידים שהוא יכול היה לזהור בהם. אני מצירה על זה. אני יודעת שגם הוא רצה בזה מאוד. זה הציק לו. הוא יכול היה לתת הופעות מפוארות כשחקן, אם היה לו הצ’אנס”.
בעשור האחרון לחייו שהה אדם רבות בבתי חולים. הוא היה מעשן כבד, ואובחן כחולה בסרטן הריאות. לאחר שנותח, הוא חזר לשגרה. ב־2017 הוא עבר ניתוח נוסף להוצאת כיס המרה. הניתוח הסתבך והוביל לדלקת בלבלב, שגרמה לפגיעה באיברים נוספים. לאחר החמרה במצבו, הוא הועבר לטיפול נמרץ כירורגי, ואשפוזו נמשך עד פברואר 2018.
“אחרי שהוא שוחרר, הוא ידע שלוש שנים טובות מאוד”, מספרת פרלמן. “הופיע עם אביב גפן בנשף רוק, מילא את מועדוני ‘זאפה’, כיכב בחידוש להצגה ‘הקוסם’, הוציא אלבום חדש, ופשוט פרח. ואז, ב־2020, הגיעה הקורונה. הוא אימץ כלבה שעברה דברים קשים וטיפל בה. היא הייתה החברה שלו בימי הסגר. היו לו הרבה תוכניות לעתיד, אבל אז הוא הרגיש לא טוב וגילה שמחלת הסרטן חזרה, עם גרורות”.
מורשת אנושית
בתקופה שבה עבר טיפולים כימותרפיים התגורר אדם אצל חברתו הטובה, יונה בר, שטיפלה בו. “היינו חברי נפש מהיום שבו הכרנו ב־1993 בבאולינג, ששנינו אהבנו לשחק”, מספרת בר. “הוא היה מצחיק, עם חוש הומור נפלא, ללא גינוני כוכבות. במשך עשרות שנים, לא היה יום שבו לא דיברנו בטלפון. ידענו הכל זה על זה. ליוויתי אותו גם בתקופות פריחה בקריירה וגם בתקופות שפל. הוא הרגיש אהוב תמיד. גם כשהוא לא היה כוכב, תמיד זיהו אותו וחיבקו אותו. ותמיד, כשניגשו אלינו, הוא היה מקדיש זמן לאנשים. מעולם לא התעלם מאף אחד. מעטים יודעים, אבל אני הייתי מסיעה אותו הרבה ממקום למקום כי רק בגיל 40 הוא הוציא רישיון נהיגה”.
לפני כשלוש שנים עברה בר אירוע לב וניתוח מעקפים. “חיים, ככה קראתי לו תמיד, טיפל בי בבית בנאמנות”, היא מספרת. "אחר כך, ב־2023, כשגילו לו שוב את המחלה, הצעתי לו לעבור לגור איתי בדירה בבת ים. הוא שיפץ את הדירה לטעמו וגרנו יחד בטיילת של בת ים. ילדיי כבר היו גדולים ככה שזה הסתדר. היה לו חלום להקים משפחה, ורציתי להביא לו ילד. דיברנו על זה, והוא הסכים, אבל הוא דחה את העניין שוב ושוב, עד שגילו לי סרטן ברחם – והסיפור נגמר. בשנים האחרונות לא הייתה לו זוגיות, הוא התרחק מהכל. היו לו רק שניים־שלושה חברים קרובים”.
איך הוא התנהג בתקופה הזו?
“הוא לא נתן למחלה להשתלט עליו. היה מכין לי בכל בוקר סנדוויצ’ים מושקעים, דואג שאקח זריקות נגד סוכרת שיש לי, וגם כשהוא סבל מהקאות היה קם, מבשל ומנקה. הוא לא רצה להיות לנטל. הוא היה מסודר ברמות־על ונקי מאוד. אחרי שהמחלה חזרה, הוא עבר ניתוח שאחריו נאמר לו שהוא נקי, אבל כעבור שלושה שבועות גילו שכל הגוף מלא גרורות. הבנו שזה הסוף. הייתי לוקחת אותו לטיפולים ומחזירה. הוא לא נתן לעצב להיכנס הביתה, כל הזמן היה עם חוש הומור. אבל רגע לפני שלקחו אותו לאיכילוב בפעם האחרונה הוא אמר לי: ‘יונה, זה הסוף’”.
אדם, שעדכן את עוקביו ברשתות החברתיות על התמודדותו עם מחלתו, התארח חודש לפני פטירתו בהופעתו של המוזיקאי יהונתן פרלמן, בנה של מירי פרלמן, בהיכל התרבות, וביצע את השירים “סוד” ו”אחרי שאמות”. לפני כן הספיק להופיע בכיכר החטופים, לחבק את יעקב ארגמני, אביה של שורדת השבי נועה ארגמני, ולזעוק את זעקת משפחות החטופים.
“הייתי בצפון, בחג השבועות, כשהוא צלצל ואמר לי: ‘מירי, אני מרגיש שזה הסוף. אני לא מתאשפז אם את לא מגיעה’”, משחזרת פרלמן. “באותה שנייה עזבתי הכל וטסתי לתל אביב. היינו באיכילוב קצת יותר משלושה שבועות, עד שהוא נשם את נשימתו האחרונה, והתקופה הזו הכילה חיים שלמים. הכל היה שם: כאב, צחוק, שיחות עומק וחשבון נפש. הוא סיפר לי דברים, ביקש בקשות, השאיר מילים, קבע איפה להיקבר ותכנן הכל. הוא ביקש להשאיר אחריו רשימות, לא כי פחד שיישכח אלא כי האמין שיש לו מה להגיד לעולם”.
“ישבתי ליד המיטה שלו בלילה האחרון לחייו, והוא אמר לי ‘את לא שומרת על עצמך, את לא אוכלת מספיק טוב, לא עושה ספורט’”, נזכרת דקל. “זה הבן אדם. גם ברגעיו האחרונים הוא ראה קודם כל את האחר”.
“לא אשכח את המפגש האחרון, בבית החולים”, מספרת בר. “הוא היה כל כך יפה וכל כך כן עם עצמו ועם הדברים שרצה לומר. הוא היה בטוח שהוא משאיר אחריו מורשת, הרבה מעבר למוזיקלית, מורשת מוסרית ואנושית, והיה חשוב לו להעביר את המסר של החזרת החטופים. ביום שהוא נפטר הרגשתי שאיבדתי איבר מהגוף שלי”.
לבקשתו, הוא נקבר בבית הקברות שדה יהושע בחיפה לצידן של אמו ואחותו. דקות לאחר מותו פורסם, לבקשתו, פוסט בפייסבוק מטעמו: "אם אתם קוראים את המילים האלה, סימן שאני בעולם שכולו טוב. ככה אומרים, עוד לא יכול להמליץ. רוצה להודות על המסע המופלא והבלתי ייאמן בחיים האלה. עשיתי המון, הייתי טוטאלי, הלכתי עד הקצה בכל דבר, באהבה, בחברות, ביצירה. נשארו לי כמה חלומות לא סגורים, אבל לא המון. תודה על האהבה, תודה על כל אדם שפגשתי, או השפעתי בצורה זו או אחרת, תודה על החיים. אם לא הצלחתי לסייע מלמטה בעניין השבת החטופים, אנסה לפעול מלמעלה. תהיו טובים, אוהב”.