זירת הרצח שנגלית לעיני החוקרים מעוררת בלבול במקרה הטוב. בעל ואישה נמצאים מתים בשני חלקים שונים של בית כפרי גדול ומבודד מאוד. כל כך מבודד, שאם מזעיקים עזרה - על אחת כמה וכמה בעת סופות שלגים ושאר מכשולי אקלים - היא תאחר לבוא. המחשבה על נסיבות מותם העגומות של ג'ין הקמן ורעייתו בטסי אראקאווה מתגנבת בחשאי, אבל יש להרחיקה ככל האפשר.
ב"ערפל", הספר השלישי בסדרת הבלשית הולדה הרמנסדוטיר, אחרי "אפלה" ו"סערה" - רגנאר יונאסון, המחבר, אינו מכביר מילים בכותרות שלו, ושומר על צמצום גם בגוף הספרים - מדובר בבירור ברצח.
אבל אם הבעל רצח את אשתו, מי רצח אותו? ואם אשתו רצחה אותו, מי רצח אותה? אדם שלישי (אחד לפחות) חסר בתמונה אם כך, והוא עשוי להוביל באותה הזדמנות אל פתרון אפשרי של תעלומה אחרת שנשארה פתוחה, ושגם מתכתבת עם טרגדיה אישית טרייה של הרמנסדוטיר. ואל תתפלאו אם מניין הגופות יעלה.
הסדרה המצוינת של יונאסון, שמביאה את ליבה הקשוח של איסלנד האחרת אל סף ביתנו, בצידנית קרח יעילה, מתקדמת בתנועה לאחור. בספר הראשון היינו עדים לסופה המחריד של הולדה, ובבאים אחריו אנחנו מוזמנים לעקוב אחר שלבים שונים בקריירה שלה ובחייה האישיים, עד לשורש האירועים שעיצבו את גורלה ואת אישיותה.
הולדה לא ידעה אושר רב במהלך הדרך, וקיבלה את הקלפים הפחות טובים כבר בילדותה, כשגדלה עם אם יחידנית שיפוטית ותובענית ומעולם לא פגשה את אביה. היא הקימה משפחה, אבל ב"ערפל" מתברר גודל האסון שזו הנחילה לה, כשגילתה שהאויב האמיתי היה בבית כל השנים, ללא ידיעתה.
יונאסון מפליא לשזור בפרוזה חסכנית ומדויקת מתח חריף בתוך סאגה רגשית מתובלת בהומור מריר ובחמלה עמוקה. אלמלא החמלה הזו של הסופר, על הדמויות שברא והעולם האכזר שבו הן מתנהלות, ספק אם אפשר היה להכיל את כל הסבל האנושי המצופה בשכבות של כפור.
יש משהו סמלי ופיוטי בעובדה שספריו יוצאים לאור, ולמעשה מוציאים אל העולם את האור הקבור מתחת לאפלה הנורדית. האור הגנוז בנפש האדם, ששום חושך לא יכול לכבות.
הטבע האיסלנדי הפראי וחסר הרחמים הוא דמות בפני עצמה בכל ספרי הסדרה. ב"ערפל" הוא מעין בן משפחה שנוא. האנשים הכלואים בתוך הנוף חדלו זה מכבר לראות את יופיו. כך נשמע דיאלוג לדוגמה בין שני בני זוג בשולחן ארוחת הבוקר.
"וסערה מתקרבת, סערה ארורה, הוא אמר. החורף הזה לא יניח לנו. רק שלג ועוד שלג מחורבן. אם זה ימשיך כך, אני לא יודע איך המספוא שלנו יישאר עד האביב". "זה המצב. הכל צפוי, איינר. זה ככה מאז ומעולם. אנחנו כל הזמן תקועים כאן".
יונאסון מציג את השניים כבני ערובה של הטבע. לפותים בציפורניו, שבויים ללא יכולת חילוץ. האישה במיוחד מרגישה שהקריבה את חייה ובחרה בחורבן ידוע מראש כשהתאהבה בבן זוגה והסכימה לגור איתו במקום היחיד שהכיר אי פעם. המקום ששום טוב לא יכול לצמוח ממנו, ושהיא מתפללת שבתם היחידה תעזוב ברגע שתוכל.
בנגיעה יפה, יונאסון מסביר שבני הזוג עדיין מאוהבים כמו בהתחלה, למרות התנאים הקשים. אבל ברגע רב־עוצמה, מותו של איינר מתקשר אוטומטית במוחה של ארלה - למרבה הזעזוע שלה מעצמה - עם חופש. החופש שלה.
"היא סוף סוף יכולה לעבור מכאן, להשתחרר מהבידוד המעיק, לעבור לקהילה גדולה יותר, לפגוש חברים ומכרים, לבקר את המשפחה לעיתים קרובות יותר. היא לא צריכה יותר להיות אסירה בביתה שלה חודשים רבים בשנה".
העצב התהומי מתחרה רק במתח העז, כשיונאסון מתעתע בנו שוב ושוב, מארגן בערמומיות את חומרי העלילה (ובעצם העלילות), כך שמאוחר בא לפני המוקדם, חשוב בא לפני החשוב יותר, והעובדות מתבררות כנכונות אבל חלקיות בלבד, ואין לנו אפשרות לקבוע בוודאות לאורך המסלול, בעודנו מרכיבים את הפאזל, מי "הטובים" ומי "הרעים" בסיפור, או כיצד בדיוק התרחשות אחת משיקה או חופפת לשנייה.
הוא גם מציב לפחות שתי דרכים של התמודדות עם אבל אמהי - זו הפרקטית, הפרגמטית אך הנואשת, של דבקות בחיים ובעבודה, וזו של שקיעה במציאות אלטרנטיבית, כפסע מאובדן שפיות מוחלט. הולדה משתוקקת להציל צעירה זרה, כפיצוי מסוים על כך שלא הצליחה להציל את בתה שלה.
אבל ביקום העכור של יונאסון, משאלות לב אינן ממהרות להתגשם, ואנשים נענשים גם באופן שרירותי ומקומם, על עצם היותם אנשים. לשיטתו, הטבע תמיד ינצח ואנשים תמיד יפסידו. וגם כשהם חיים בעיר (כלומר ברייקיאוויק) ולא ברכס הרים מושלג, הבדידות תשיג אותם והקיום עצמו יכניע אותם. פסימי אבל מוכר, עוד מהתנ"ך.
ב"אפלה", הציפורים מזמרות, אבל בטעות. הן פשוט "לא ידעו שבא הלילה". והלילה באיסלנד הקפואה נמצא שם גם כשבוקר, ממאן לעזוב. "הלילה היה בעיקר הלך רוח". עשרה קבין של אפלה ירדו לעולם, ואיסלנד נטלה את כולם. ב"סערה" נוסף עוד בונוס של עלטה, קור מפורר עצמות ויופי טבעי בלתי נתפס, האדיש לעוולות העולם ומכאוביו.
"ערפל" מלווה את הולדה הרמנסדוטיר האמיצה, הישרה, הטרגית והגלמודה, בשעתה הקשה ביותר. "היא כבר לא שמעה את רחש הגלים, לא ראתה את הכוכבים בשמיים או את הזוהר הצפוני, גם כשהופיעו ממש לנגד עיניה".
ולמרות הכל, יונאסון מלמד אותנו לחפש את היופי שבתוך מדמנת החיים. להיאחז בכוכב או שניים, אמיתיים או דמיוניים (אוסקר וויילד אמר את זה לפניו: "כולנו שוכבים בביבים, אבל אחדים מאיתנו מביטים בכוכבים"), ולהפליג הלאה, אל העונג (או הרצח) הבא. וזה לא מעט.